"אימפריית הפשע" מסיימת עונה: נאקי עדיין ג'נטלמן

כבר בתחילת העונה "אימפריית הפשע" הבין נאקי כי אין כזה דבר להיות חצי פושע. כבר לא מספיק להיות רק חכם. אתה חייב להיות האיש שמחזיק באקדח, לא רק בכוס המשקה ובטלפון. העונה הזו הוא למד את זה בדרך הקשה דרך קנאה, אובדן והמון בדידות, ועדיין, לאורך כל העונה הוא נותר מנצח אמיתי, ושלא יהיה ספק לאף אחד, נאקי נשאר ג'נטלמן כשהוא עושה את שניהם. אני די נחרד ומאד מסוקרן לדעת מה תהיינה ההשלכות המעשיות של האקט הסימבולי של הפרח בדש המקטורן, אותו הוא השליך בסצינה המסיימת, זו שמתכתבת עם הסצינה הראשונה של נאקי ומסמנת יותר מהכל את השינוי הגדול שעבר. המעבר של מי שחגג לאור הזרקורים בלוליינות שרמנטית את מעמדו, אל הצללים, האלמוניות, החשאיות. נאקי מחליף קומה ב"ריץ" במקום בו אתה שומר קרוב את האנשים שלך ואף אחד לא יודע עליך כלום. תעלומה היא תמיד הפחד הגדול ביותר. ונאקי פחד בעונה הזאת. מאוד. בצדק הוא הולך למקום היחידי שעוד לא היה בו – שיפחדו ממנו. עונה 4 הולכת להיות אפלה.

היריבים של נאקי עד העונה הזו היו בעיקר פולטיקאים, אנשי עסקים ובדרג הנמוך יותר, עושי דברם הצעירים ובעלי האצבע הקלה על ההדק. לכולם, למעט האחרונים, יש קוד של כבוד. מילה, קראו לזה פעם. עד שג'יפ רוזטי הגיע והציף, עם המון חן כובש, את תסביכי הנחיתות שלו כלפי אחרים, חלקם אף מצאו הד אצל נאקי עצמו (יחסיו עם איליי, ג'ימי, ובמידה רבה הקמודור, האב הגדול שלו). רוזטי הביא את הטירוף לעונה הזו. טירוף מוחלט, גרוטסקי ונהיליסטי במהותו. הקומיקס של הדמות קרם עור וגידים בגילומו המצויין של בובי קאנבלי שהכניס בו גם יסוד קומי ודואליות מרתקת ולעולם בלתי צפויה - מחד סאדיסט מאזוכיסט ומאידך דאנדי מהודר שפורץ למוזיאונים כדי לחבוש את כובע הגנרל. נאקי היה חייב יריב שגדל ברחוב (או במקרה של רוזטי, במערה בסיציליה) כדי לשחרר באמת את החיה שבתוכו, את הפרא האציל שהגיח לראשונה כשהרג, כמה אדיפלי, את בנו של מי שגידל אותו, ג'ימי דרמודי שהיה בן טיפוחיו, בסוף העונה השנייה. רוזטי היה חייב למות. אנשים מסוגו לא מותירים משהו אחריהם בעולם, אבל העונה הזו חייבת הרבה לג'יפ רוזטי, וממש כמו המוות של עומאר ב"הסמויה" אין מוות מתאים יותר לפסיכטופט שובה הלב שהוא מאשר מותו – מחזיק אקדח ביד, משתין מול הרוח, שר ונדקר על ידי יד ימינו. עוד מעגל נסגר, קטן וחסר חשיבות כמו נקמה על בן הדוד של דונינו שרוזטי ערף את ראשו באת חפירה כשהוא קבור בחול, מול עיניו של יד ימינו. ככה זה בחיים, הכל אישי.

"אלו החיים, לא? איך זה יכול להיות לא אישי?” ההגיון הרדוקציוניסטי של ג'יפ רוזטי מתגלה כתימה מרכזית של העונה הזו. המאבק המתמיד הבין האישי לציבורי, בין הרגש המתלהט לבין קודים נוקשים של עשיית עסקים, בין החיים הציבוריים לבין חיי המשפחה. המבט של מרגרט ששמעה לראשונה איך בעלה מדבר, בפרק 10, כששכב על מיטת חוליו מסגיר את הכל. גם היא בעיקר הסתכלה לא רק על נאקי שלא הכירה או לא רצתה להכיר, אלא על עצמה: פילנתרופית למען נשים בתחילת העונה, גחמנית ונעתרת לתשוקותיה כשהיא נותרת לבדה עם אואן סלייטר לקראת סופה, ובפרק הסיום עוברת הפלה בעצמה. הפרק המסיים הקרין את התימה הזו על יתר הדמויות והביא אותה לסף רתיחה בסיקוונס החיסול של הגנגסטרים בבית הבושת. זהו ללא ספק הסיקוונס הטוב והמסוגנן ביותר בסדרה עד עתה, כמו גם התכתבות עם סצינת הרצח בית בושת ב"נהג מונית", שביים אחד ממפיקיה. כדי שטומי דרמודי יגדל לחיים טובים יותר, הארו, הרוצח המסוכן והמקצועי ביותר בסדרה דוחה את אושרו שלו ומשאיר את בנו של חברו הטוב אצל ג'ולייה – הסיכוי היחיד שלו לגאולה נפשית. אביה נעשה אמפתי ומבין מה מצאה בתו בלוחם שהאלימות צילקה לא רק את פניו אלא את ליבו, כשריצ'רד מתרחק מהם בפנים מכוסות דם. צבא הצללים שנאקי דיבר עליו בסוף הפרק חייב מנהיג כמו הארו, אחת מהדמויות הכי שובות לב בסדרה.

נקודת התורפה שלי נאקי – החולשה שלו לנשים עצמאיות, ודעתניות אך להבדיל מגברת תומפסון גם עם חוש מפותח לגוד טיים ואינסטינקטים ציניים מושחזים - נחשפה במלואה וכמעט הביאה עליו את חורבנו. הפרקים בהם הוא איבד את זה מול בילי, וכמעט הפסיד הכל, יצרו את המורכבות האפלה שהייתה חסרה לג'נטלמן המושלם. רוטסטין, אולי דמות המראה הלא כיפית של נאקי, כמעט וניצל את המצב עד תום, אך נאקי תמיד מנצח - גם כשהוא קרוב לסופו אותו הביא על עצמו במו ידיו. כנצר נאמן למורשת "הסופרנוס" טרנס וינטר ידע לשחק היטב על נקודת התורפה של גיבורו, ולכן חומלים וסולחים לו גם על החמורים בפשעים. וינטר השכיל לטעת בשצף האלימות הגרפית הגואה רגעים מכמירי לב כמו סיפור האהבה של ריצ'ארד וג'וליה, דמותה של מרגרט והרומן שלה עם הנצרות, אואן והשינוי במעמדה ממהגרת לפילנתרופית, הייאוש של נלסון והמסירות המטורפת של אשתו, ילדו החרש של אל קפונה הכעס והאהבה שיש בו כלפיו, והסוד האפל בעברם של נאקי וגיליאן דרמודי שהפך אותה להיות האלמנה השחורה-אדומה שהיא. וכמובן גסטון מינס, האיש שתמיד היה כיף לראות אותו מנצל את המצב לטובתו. נקודות התורפה הצדדיות הללו הפכו לעוגנים רגשיים עיקריים במרחץ הדמים שהתחולל סביב, ויצרו גלריה של דמויות משנה מרתקות (קידה נוספת ל"סופרנוס") לא פחות מזו הראשית, שגם מאירות צדדים אחרים בה.

הפיצוץ בטיילת היה יותר מנקודת מפנה בעלילה. הוא אמירה רפלקסיבית על הסדרה כולה, שרבות דובר בה בהקשרים של ארט, תלבושות וכמובן הטיילת המיתולוגית של אטלנטיק סיטי שנבנתה מחדש. העונה הזו וינטר קבר את הדיבור במו ידיו. בפיצוץ, העובדה שנאקי היה במשך שלושת הפרקים האחרונים עם הגב לקיר ובשרוולים מוכתמים והגיע לשיא דרמטי שקט בסצינת המכונית עם איליי שהיה בה הכל למעט הרהב הסגנוני שאפיין את "אמפריית" לאורך שלושת עונותיה (שהלך טוב מאד עם החמדנות שמשותפת לכל הדמויות הראשיות). חמדנות היא התכונה הראשונה של הגאנגסטר. היא הכוח המניע. ובאותה סצינה, שנייה לפני שהוא מוכתם בגריז, נאקי מתחיל לתהות למה הם חלא עצרו כשהכל היה טוב, ורצו עוד ועוד. התובנה של נאקי – לרדת למחתרת ולבנות משהו אחר. או בקיצור, עונה 4. רוטסטין, נחש אלגנטי ואינטילגנטי, נפל כמו ילד בפח החמדנות, ויקח איתו את מסרייה, לוצ'יאנו ולנאסקי – כל אחד מהשלושה (להזכירכם, דמויות אמיתיות) מסוכסך איתו במידה כזו או אחרת, אל עבר העונה הרביעית. קאפונה הוא סוס ששועט קדימה בשנייה שהתירו מעליו את הרסן, ונלסון ואן אלדן (שהיעדרו מפרק הסיום הוא בגדר בלתי נסלח - אם כי בדיעבד באמת לא היה לו מקום) ימשיך ללכת בין הצללים של עצמו ולבטח יטול חלק במלחמה העתידית בין האיטלקים לאירים בשיקגו. המלחמה הזאת הגיעה לשיאה בטבח וולנטיינ'ס דיי ב-29'. בזמן האמפרייה יש לנו עוד שש שנים עד אז. נראה איך וינטר יבחר להגיש לנו אותן – עשויות היטב או מדממות.

מה חשבתם על סיום העונה? ספרו לנו בפייסבוק