כריסטינה אגילרה קמה על צד שמאל בשנתיים האחרונות - כל דבר כמעט השתבש אצלה. "Bionic", האלבום שלה מ-2010 ניסה להתכתב עם כל טרנד בפופ העכשווי של אותה שנה אבל התשדורות אבדו בדרך, כשחוסר הייחודיות הפך אותו לאלבום הכי פחות נמכר בקריירה שלה, לכאורה אנטיתזה מוחלטת לסאונד הפומפוזי שלו ולחבורת המפיקים עתירי ההייפ שהיא הקיפה עצמה בהם; אחר כך הגיעו הגירושים והופעה קולנועית מביכה במיוזיקל "בורלסק". כשהדבר המנחם היחיד שנשאר לך להתנחם בו הוא שיפוט ב"The Voice", המצב לא משהו.
לא פלא שעם פתיחה כזו, "Lotus", האלבום השביעי של אגילרה (אם כוללים אלבום כריסמס ואלבום בספרדית מתחילת הקריירה) הוא מגננה ברובו. ב-"Army Of Me", השיר שפותח את האלבום אחרי האינטרו, אגילרה רוצה להיות עוף החול שקם לתחייה ונוקם: "אחת ממני חכמה יותר / אחת ממני חזקה יותר / אחת ממני לוחמת / ויש אלף פנים של עצמי / אנחנו נתרומם / על כל פעם ששברתם אותי תתמודדו מול צבא, הצבא שהוא אני". יותר מפיניקס, התחייה הזו מזכירה זומבי - איטית, רקובה ומאיימת. אגילרה חפרה לעצמה בור והיא יוצאת ממנו בכוחות עצמה, יש כאן ציון דרך אבל שום סיבה לחגיגה. נראה שבשלב הזה הרצון לשחזר עוד להיט העצמה עצמית סטייל "Beautiful" רק גדל, ועימו מתגבר הקושי לעשות זאת.
גם ב"Circles", שיר כיפי יחסית שקרוב יותר לסוף האלבום (11 מתוך 13. קצר מאוד יחסית לעצמה) נכנסת למוד לוחמני עם הפזמון "תסתחרר סביב האצבע האמצעית שלי / תסובב סביבה ושב על האצבע האמצעית שלי, בן זונה". לאגילרה כבר לא נשאר זמן לעשות לעשות אהבה, ובז'אנר שבו היא נמצאת, המלחמות שמורות לאלה שיודעים לעשות אותן, והיא דוחקת את עצמה לשדה הקרב בלי תחמושת.
לצד הנפילות הללו, יש באלבום רגעים חזקים כמו "Blank Page" הסוחט רגשית, "Let There Be Love" הקלאבי ו-"Sing For Me" בעל הויברציות הסולפוליות, שמייצגים באופן מיטבי את עוצמות המנעד הקולי המרהיב של אגילרה, שדומה לו אפשר למצוא רק בצד השני של האוקיינוס, אצל אדל. למרות זאת, אלה אינם מספיקים כדי להכתיר את האלבום הזה כהצלחה, היות והוא לא טומן בחובו שום חידוש, לא מצד אגילרה עצמה ולא בכלל. צריך סטנדרטים מוזיקליים בינוניים כדי לרצות לשמוע בלופ שיר כלשהו מתוכו.
באופן לא מפתיע, החלקים המצטיינים באלבום הם שיתופי הפעולה. כפי שהוכיחה ב"Move Like Jagger", הסינגל עם הידיד מ"The Voice" וסולן מארון 5, אדם לוין. כשהיא לא לבד, יש לה את היכולת להנפיק להיטים ממכרים (אבל מעצבנים, במקרה הזה), וגם הפעם היא עושה זאת היטב עם קולגות מריאליטי הכשרונות. "Make The World Move" עם סי-לו גרין הוא שיר פופי ושמח שמגובה בהפקה משגעת; "Just A Fool" עם בלייק שלטון, שסוגר את האלבום, הוא בלדה זוגית יפה שמצליחה להתעלות מעל האנמיות שממנה סובל "לוטוס".
אחרי שבאלבום הקודם הואשמה בניסיון לשכפל את ליידי גאגא, בריטני, M.I.A, סנטיגולד, ריהאנה ומדונה ובערך כל דבר שיש לו סאונד טוב, הצלחה וציצי, הניסיון הנוכחי לאינדיבידואליות כל כך מתאמץ שקשה שלא להריח את הזיעה. "לוטוס" מתרחק מכל דבר מוכר ולכן לא מזכיר כלום, ובאופן ישיר גם לא מעורר שום תחושה - אין בו איזה "Dirrty" מחרמן או "Beautiful" מרגש ואייקוני. כשמו כן הוא - רק צמח.
כריסטינה אגילרה, "Lotus" (ייבוא: NMC יונייטד)
מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק