וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא הסרט הטוב בסדרה

9.10.2012 / 17:20

סטיבן שפילברג לא אוהב את הפרק השני בסדרת להיטי הארכיאולוגיה שלו, אבל צפייה מחודשת מוכיחה עד כמה הוא טועה

דפי ההיסטוריה הקולנועית מלאים יוצרים שתיעבו את הסרטים המצליחים שלהם. אינגמר ברגמן, למשל, לא הקשיב לכל שירי ההלל על "מעיין הבתולים" שלו, וביטא כלפיו שנאה תהומית. להבדיל אלפי הבדלות, גם סטיבן שפילברג הביע בוז ל"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", פרי עטו, הפרק השני בסדרת הלהיטים, שבא אחרי "התיבה האבודה" וקדם ל"מסע הצלב האחרון".

הוא לא היה לבד: פרק זה שיחזר פחות או יותר את ההישגים הקופתיים של קודמו, אבל השטרות הירוקים שאסף הוכתמו בשלל השמצות על ערכו האמנותי. אלה נולדו עוד בתחילת הדרך: לורנס קסדן, שכתב את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה", סירב להשתתף בפרויקט ההמשך ברגע שהבין מה שפילברג והמפיק שלו, ג'ורג' לוקאס, מתכננים לעשות. הוא טען שהתוצאה תתגלה כמרושעת, כעורה ונטולת כל חן, וזה בדיוק מה שחלק ניכר מן המבקרים אכן אמרו בסופו של דבר.

היו לסרט גם מעריצים, ועם השנים אלה הלכו והתרבו, אבל בסך הכל הנבואה של התסריטאי הגשימה את עצמה. שפילברג הכיר בכך מיידית, ולא חזר בו. גם בשנים האחרונות אפשר היה לשמוע אותו מביע את חוסר שביעות רצונו מפרי ידיו, ואומר כי מבין שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס הראשונים, זה הפחות האהוב עליו. מיליוני הגולשים ב-IMDB מסכימים איתו. בהתאם לכך, בשעה שהפרק הראשון והשלישי בסדרה מככבים ברשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של המצביעים באתר, הרי שהפרק השני רחוק מן הצמרת.

עתה, עם יציאת ארבעת הפרקים במארז בלו-ריי מהודר, זו הזדמנות לצפות שוב ב"המקדש הארור", לנסות להעריך אותו מחדש ולבדוק אם הנחתום מעיד בצדק על עיסתו.

"אינדיאנה ג'ונס": הטריילר למהדורת הבלו-ריי של ארבעת הסרטים

קודם כל, כדי להבין איך עוצבה המהות של הסרט הזה, צריך לזכור שתי עובדות היסטוריות: ראשית, ג'ורג' לוקאס מאס בנבלים נאצים לאחר העיסוק בהם ב"תיבה אבודה", ורצה הפעם אויבים מסוג אחר. כתוצאה מכך, "המקדש הארור" אינו המשך ישיר אלא פרק מקדים, שמתרחש באסיה של שנות השלושים. מקום שלבטח אין בו בני בליעל גרמניים. ליתר דיוק, הוא מתאר כיצד אינדי, יחד עם זמרת בלונדינית רפת שכל וילד מלוכסן עיניים, נקלעים במקרה לכפר הודי ויוצאים לגאול אותו מן הקללה שהוטלה עליו.

שנית, הן המפיק והן שפילברג סבלו בשנת עשייתו, 1984, מבעיות אישיות, והעולם נראה להם באותה תקופה כאוטי וקודר. בהתאם לכך, גם הסרט כזה.

אולי, אם נרשה לעצמנו לגלוש רגע למחוזות הפסיכולוגיה בגרוש, כאן טמונה הסיבה האמיתית לעוינות שרוחש שפילברג כלפי הסרט: "המקדש הארור" פשוט מעלה בו זיכרונות רעים מזמנים לא טובים, ולא נעים לו לראות מה עבר עליו בזמנו ואיך נתן לזה לבוא לידי ביטוי במסך.

אולם מבט אובייקטיבי בסרט, בטח בפרספקטיבה של זמן, מעלה כי שפילברג, כיאה לבן של אמא פולנייה, פשוט מקשה על עצמו יותר מדי. ב"המקדש הארור" אין את הממד החדשני של "התיבה האבודה" ובוודאי שלא את הנפח הדרמטי והעוצמה הרגשית של "מסע הצלב האחרון", אבל בדיוק כמוהם ובעצם עוד יותר מהם, הוא טור דה פורס קולנועי שמזכיר לנו כיצד נהיה היוצר לבמאי המצליח בעולם, ולמעשה לסמל של הוליווד כולה.

מאחורי הקלעים של "המקדש הארור"

מה הופך את "המקדש הארור" ליצירה כה סוחפת ומרשימה? הקלישאה אומרת שצריך להתחיל בהתחלה, ואין כמו הסרט הזה כדי להוכיח זאת, שכן מעל הכל הוא מצטיין באחת הפתיחות המרשימות בדברי ימי הוליווד. עשרים הדקות שחולפות מן הרגע שבו אנו שומעים את נעימת ה"טה טה טה טה" המפורסמת ועד הגעתו של אינדי וחבריו לכפר, מוציאות את עיניו של הצופה מחוריהן גם היום. גם עתה, חווית הצפייה בהן משולה לנסיעה ברכבת ההרים החדשנית והמשוכללת ביותר. למעשה, אם ינחת מחר חוצן בכדור הארץ ויבקש ממני להראות לו דוגמה לקולנוע מסחרי במיטבו, אראה לו את הדקות האלה. מהו בידור? זהו בידור!

גם עשרים הדקות האחרונות של הסרט, פחות או יותר, מציעות חוויה בסדר גודל דומה. הן עדות לתור הזהב בקולנוע ההוליוודי המסחרי, שבו יכולות השימוש בטכנולוגיה הגיעו לשיא, אבל עדיין נותרו בגדר אמצעי ולא מטרה. כמעט כל שנייה ושנייה ב"המקדש הארור" נעשו בעזרת אפקטים ופעלולים, אך אין תחושה שרובוט או מחשב יצרו אותו. תחת זאת, הוא נראה כעבודת יד אמיתית של קוסם אנושי ומיומן במיוחד.

לכן, כיום אפשר להעריך עוד יותר את שובר הקופת מעורר המחלוקת. לא רק שלא התיישן, אלא שהאקשן שלו הרבה יותר מזוכך וטהור מזה של סרטים עכשוויים מסוגו. הוא זכר לתקופה שבה האיזון בין האישי למסחרי היה מושלם. אולי הוליווד עוד תמצא שוב את דרך המלך הזאת, אבל בינתיים זה לא קורה, ולכן פרספקטיבה של זמן הופכת את "המקדש הארור", נוסף לכל, גם למקסים ומעורר הערכה. הציבו אותו מול "רובוטריקים 3", למשל, וגם שפילברג ייאלץ להודות שיש בו משהו.

בין הפתיחה והסיום המוחצים, ניצבת המערכה השנייה של הסרט, שבה אינדי ופמלייתו מגיעים לכפר המקולל ומשם למקדש הארור. חלק זה מן הסתם פחות תזזיתי ממה שיש לפניו ואחריו, ובכל זאת סוחף ומבדר גם כן. למרות זאת, מדובר בפיסה המושמצת ביותר ב"המקדש הארור", וזאת כיוון שהגיבור וחבריו חווים בה רצף של הרפתקאות עתירות דמיון אך גם חולניות למדי.

לא לרגישים: קטע מהסרט שהדיר שינה מילדי ילדים רבים

אחת מאלה נחשבת הסצינה הבעייתית ביותר בסרט: ארוחת הערב בה נדרשים הארכיאולוג וחבריו לאכול מנות שאינן מקובלות בדיינרים אמריקאים, למשל סורבה מוח קוף. בזמנו, לפחות בקונטקסט של מוצר הפונה לקהל רחב, הדבר נראה כפרובוקציה. אולם, ב-2012, מה שנתפס כמבחיל נראה כבר כתמים ולא מזיק לעומת דברים שכל תלמיד יסודי מפיץ בעצמו בפייסבוק, כך שהטענות הללו כלפי "המקדש הארור" כבר אינן רלוונטיות.

בכלל, הבחירה של שפילברג את לוקאס ללכת הפעם על הקצה בסך הכל חזתה את המסלול שבו הוליווד כולה תצעד בשנים שלאחר מכן, כך שבמובן מסוים הסרט הזה הקדים את זמנו וחזה את העתיד לבוא, וגם על כך יש להעריך אותו.

כל דברי ההגנה האלה עדיין לא עונים במלואן על הביקורות נגד הסרט. בין השאר, הוא הואשם גם בייצוג סטריאוטיפי, בזוי ואף דיבתי של הדמויות הלא-אמריקאיות שבו. זה נכון, כמובן, אבל גם הפרק הראשון והשלישי של "אינדיאנה ג'ונס" חטאו בעוולות דומות, ואם זה מה שמפריע לאנשים ב"המקדש הארור", הם צריכים להוקיע גם את "התיבה האבודה" ו"מסע צלב האחרון".

הדברים אמורים גם לגבי הייצוג הנשי בסרט. אכן, דמותה של הזמרת הבלונדינית אינה יותר מקישוט, והיא מחופצנת במלוא מובן המילה. בולט לרעה רגע הסיום, שבו היא נפרדת מן הגיבור והוא פשוט לופת אותה בשוט שלו ומחזיר אותה לרשותו. אולם, גם כאן יש להודות כי השוביניזם הזה משותף לפרק הראשון והשלישי, ויהיה זה עוול לתפוס דווקא את "המקדש הארור" כשעיר לעזאזל.

כל הצווחות של קאפשו

מה שכן, גם המעריצים הגדולים של "המקדש הארור" יודו כי דמותה של הזמרת היא נקודת חולשה בו. הסיבה לכך היא שמגלמת אותה קייט קאפשו, והשחקנית המתחילה עושה זאת בצורה צעקנית, בלתי נסבלת, חסרת כל כישרון וגובלת בחובבנות. גם כל עוד שמסתובבים על המסך זחלים מפחידים למיניהם, עדיין מהנה להסתכל בסרט, אבל בכל רגע שהבלונדה מנסה לדקלם בצווחות את השורות שלה, אי אפשר שלא לכסות את העיניים.

רק אותו נפח לא משמעותי ומזלזל שניתן לדמותה מונע מקאפשו להרוס את הסרט. אך באופן אירוני, דווקא היא הדבר היחיד שהבמאי אוהב בו, גם כיום. זאת, כמובן, כיוון שהשחקנית ושפילברג הכירו והתאהבו במהלך הצילומים, התחתנו לאחר מכן, הביאו לעולם חמישה ילדים ונותרו יחד עד היום.

מרגע שנכנסה לכלוב הזהב של שפילברג, פחות או יותר הסתיימה הקריירה של השחקנית. מדי פעם המשיכה להשתתף בסרטים זניחים למדי, אבל בסך הכל הפילמוגרפיה שלה דלה וקצרת ימים. עולם הקולנוע, מן הסתם, לא הצטער על כך, שכן סביר להניח כי בשום מצב לא היתה מתגלה כמריל סטריפ החדשה. קפאשו עצמה, מצדה, מתנחמת בכך שהודות ל"המקדש הארור", היא לכל הפחות רושמת לזכותה הופעה באחד הסרטים המחשמלים, המענגים והמרשימים ביותר של שנות השמונים, שנותר כזה גם היום ויישאר כך, ככל הנראה, לנצח.

מהו הסרט הטוב ביותר בסדרת אינדיאנה ג'ונס? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully