בוקר אחד נכנסת אישה למשרדו של מתווך ומציעה את דירתה למכירה. היא בדיוק נפרדה מבעלה השלישי, ומחליטה שבמקום להמשיך ולרדוף אחרי תשלומי המשכנתה והזיכרונות הכלואים בין הקירות, היא תשחרר את עצמה מהעולם של אלה. כך, באקט סמלי זה של הזדככות וניקיון נפתח ספרה הרביעי של מיכל זמיר "סימנים של גבר זר".
כפי שמסתבר לגיבורת הספר, לא קל להיפרד מזיכרונות של חיים שלמים, ובמהלך הספר עוברים בראשה חייה כפי שהיא רואה אותם. היא נזכרת במאהביה השונים איתם חלקה את מיטתה, רשימה ארוכה של מפגשים מיניים שהובילו בסופו של דבר לפרידה אחר פרידה מאלה שחלקו איתה את חייה. מפגשים שנולדו מהצורך שלה להרגיש נאהבת גם אם הדבר יבוא בסופו של דבר על חשבונה.
במהלך הקריאה לומד הקורא להכיר את אותה אישה חסרת שם, המייצגת עבור זמיר את ארכיטיפ האישה התל אביבית הרווקה שעברה את גיל ארבעים ועדיין לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם חייה. קצת ילדה וקצת מבולבלת, אך עמוק בפנים יודעת מה היא לא רוצה - להתבגר, והיא מוכנה להיאבק על מעט העקרונות שהיא דבקה בהם.
הכתיבה הארוטית שמלווה את "סימנים של גבר זר", לא חדשה למיכל זמיר, אשר ספרה הראשון "12 פגישות" הוא נובלה ארוטית שמתארת את מפגשיה של אישה שנישואיה התפרקו עם הפסיכיאטר שלה. במפגשים האלה מספרת הפציינטית לרופא בפרוטרוט על עלילותיה המיניות, ותוך כדי כך מנסה לפתות אותו. ב"סימנים של גבר זר" הארוטיקה מעודנת יותר ולא תמצאו בו תיאורים גרפיים של אקטים מיניים משל היה גרסה ישראלית של "חמישים גוונים של אפור". המעשים עצמם מתחבאים מאחרי הקלעים ומדרבנים את הקורא להשלים במוחו שלו את החסר, אך לא בלי עזרתה האדיבה של הסופרת.
כסופרים רבים אחרים, גם זמיר משתמשת בחייה הפרטיים ככר פורה ליצירתה. כמו גיבורת הספר, גם היא סופרת תל אביבית בשנות הארבעים לחייה, גרושה מספר פעמים ובמערכת יחסים עם גבר מבוגר ממנה. גם היא נוטה לשימוש בשפה בוטה כאילו כדי לזעזע, וגם היא מטופלת באם חולת אלצהיימר. אך כאן נגמר הדמיון ומתחיל הספר. בניגוד לסופרת, שורת הפרידות של הגיבורה נובעת בראש ובראשונה מהפחד הקמאי שלה מאימהות כמושג וכמטרה, ומבטא למעשה את ההתרסה שלה כנגד החברה הישראלית המקדשת את הילודה. גם כאן נראה כי היא מפסידה יותר מאשר מרוויחה, אך זה לא מה שישבור את רוחה.
זו גם לא הפעם הראשונה שמיכל זמיר עושה שימוש בחייה הפרטיים כחומר ליצירתה. היא השתמשה בשירותה הצבאי כבסיס לספרה השני "ספינת הבנות" שמגולל את שתי שנות שירותה הצבאי של פקידה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, והיא עשתה זאת בספרה השלישי "מתקנים ואטרקציות" המתאר שנה בחייה של שכונה שהוקמה עבור אנשי קבע ומשפחותיהם, כמו זו בה גדלה הסופרת (בתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר) ואת הקונפליקטים המלווים את תושביה עם כניסת האלפיון העליון לשכונה.
גיבורת הספר "סימנים של גבר זר" מנסה לטאטא מתחת לשולחן את כל הסימנים שהגברים הזרים השאירו בביתה ובנפשה אך לא עושה זאת מספיק טוב. היא נותנת להם להשפיע ולצלק אותה ולהכניס אותה לסערת רגשות שמתגברת במהלך הספר עד לנקודת השיא הבלתי נמנעת. "סימנים של גבר זר" הוא ספר טוב אך לא מספק. הוא כתוב היטב, מרגש לפרקים ונותן לקורא תחושה של אינטימיות, אך לעתים האינטימיות הזאת מרגישה מעט מזוייפת. מין אינטימיות שנרכשה במאמץ רב, עם חשיפה אישית רבה מתובלת בהומור עצמי ושפה בוטה במתכוון, מודעת לעצמה להכאיב. הגיבורה כמו מנסה להרחיק עצמה ממכאוביה, אך כשהיא עושה זאת היא מצליחה גם להרחיק גם את הקורא, שמאבד את מעט האמפתיה שהיתה לו אליה.
סימנים של גבר זר / מיכל זמיר, הוצאת כתר, 176 עמודים
פרק ראשון: "סימנים של גבר זר"
"סימנים של גבר זר" - האם תקראו? ספרו לנו בפייסבוק