מותו של סוכן

מוסטפא טאלב, איש יחידה 131 של המודיעין הישראלי, "מת" בראשית שנת 1962. מסעוד בוטון, שבאותה שנה פשט מעליו את דמותו של טאלב, האריך ימים עוד 49 שנים ונפטר בשטרסבורג שבצרפת ב-26 במאי 2011, בודד, שבור לב ועני מרוד - אך בעיקר כשהוא מצפה לשווא להכרה ולמילת תודה מהמדינה שלמענה חירף את נפשו.

בשנים 1962-1956 חי בוטון בזהות בדויה, כאדם אחר, איש עסקים אלג'ירי אמיד העונה לשם מוסטפא טאלב, מוסלמי לכל דבר. הוא התפלל במסגדים באלג'יריה, בלוב, בדמשק ובביירות, צם בחודש הרמאדן וכערבי הריע עם ההמון הסורי לאויבי ישראל. שבע שנים פעל בוטון?טאלב כסוכן בלב לבו של האויב, והעביר ארצה דו"חות מודיעיניים והערכות מדיניות תוך כדי שהוא מסכן עצמו מאוד. משדר מורס קטן היה לו לפה.

באותם ימי בראשית של המודיעין הישראלי והמוסד היה מוסטפא טאלב, הוא מסעוד בוטון, לוחם לשעבר בשורות האצ"ל, הנשוי כדת וכדין לשתי נשים. בירושלים המתינה לו אשת נעוריו, אסתר, שנצרה בלבה את סודו של בעלה והתמודדה יום יום עם הגעגועים ועם הקושי הכרוך בגידול שני ילדים, אהוד ונעמי; ולצדו חיה סורמרי, שאותה נשא לאישה לפני הקאדי בביירות, על פי כללי ההלכה המוסלמית. סורמרי היתה חלק מסיפור הכיסוי של בוטון, "אשתו" לכל דבר באותן השנים.

בימים אלה יוצא לאור הספר "מירושלים לדמשק וחזרה - סוכן המודיעין מעבר לקווים", (הוצאת לביא פ. אנטרפרייז בע"מ) שכתבו יחד במשך שנים בוטון והעיתונאי רוני שקד. זהו סיפור קשה, תמוה, וחלקו בלתי מובן. פרסומו של הספר עוכב במשך שנים על ידי מערכת הביטחון. ראשי המודיעין הישראלי באותן השנים יוצאים ממנו בשן ועין, ומתגלים כחסרי רגישות ובעיקר כנוקמים וכנוטרים.

שבע שנים הילך בוטון על חבל דק בין חיים למוות, ובפתאומיות שאין לה הסבר נקטע לפתע הסיפור עוצר הנשימה על חייו הכפולים של הסוכן הישראלי, בסירוב גס של הממונים עליו לממן לו ולמשפחתו האמיתית, כפי שהיה בעבר, חופשה שנתית באירופה. בוטון נפגע עד עמקי נשמתו, והודיע על הפסקת שירותו. הממונים הישירים עליו ומפקדיהם (מאיר עמית ואהרון יריב) ראו בכך הפרת חוזה. בכך תם "הרומן" בין שני הצדדים ומתחיל "ברוגז" ארוך שנים. בוטון חיסל בהדרגה את קשריו בביירות ובדמשק, השאיר את סורמרי מאחור ושב ארצה למלחמה חסרת סיכוי - כך יתברר לימים - על שמו הטוב.

הסיפור על בוטון, המרגל ששב מדמשק, פותח עוד פצע מדמם, פרק בלתי פתור: כשחזר ארצה פגוע מהיחס שקיבל, הזהיר בוטון את הממונים עליו פעם אחר פעם מפני שימוש בזהות בדויה אחרת, שבנה לבקשת מפעיליו למען סוכן חדש; אמין כאמל ת'אבת, דמות שאותה קשר לדמותו הבדיונית שלו, דמותו של מוסטפא טאלב.

בוטון חשש שאמין כאמל ת'אבת לא יוכל להוכיח שהוא מכיר את מוסטפא טאלב (כלומר, את בוטון), ללא נוכחותו של טאלב עצמו בשטח, וכי אם ייכשל במשימה כה פשוטה - ייחשף. אבל מפעיליו במודיעין לא התייחסו לאזהרותיו, וכך יצא אלי כהן, ממשיכו של בוטון בדמשק, לשליחות שממנה לא שב, כשהוא עוטה עליו את דמותו של אמין כאמל ת'אבת.

בוטון אינו חוסך במילים וברגשות כשהוא מתאר בספרו את שעבר עליו כשקיבל את הידיעה על מותו של כהן: "...בשעת בוקר מוקדמת הועלה אלי כהן לגרדום במרכז הכיכר אל?מרג' בדמשק. לשמע הידיעה במהדורת החדשות של אותו בוקר, אחזה בי צמרמורת. התחלחלתי, זיעה קרה כיסתה את גופי ושפעת דמעה פרצה אל גרוני. חשתי צורך לשבור, לנתץ, למחוץ ולהרוס את כל מה שהיה סביבי. לחנוק! כן, לחנוק! את מי לחנוק? בעודי בוהה בזוועת האימים, גופתו של אלי כהן הי"ד התלויה במרכז הכיכר בדמשק, הצטיירה מול עיני דמות מפעילו במודיעין של אלי כהן, דמותו של "עכן" בן זמננו, מפקד היחידה 131 במודיעין הישראלי. גם את דמויותיהם של ראש אמ"ן האלוף מאיר עמית וסגנו אל"מ אהרון יריב, שהעניקו גיבוי מלא למפעיל במבצעו הארור, לא שכחתי. בודד במעגל הנשייה אליו הוטלתי, הבטתי בדמויותיהם בזעף, חרקתי שן. למה לא שעיתם לבקשותיי? למה זלזלתם באזהרותיי ושלחתם את אלי כהן לדמשק בכיסוי המושאל שהכנתי עבורו בביירות? למה הטלתם עליו להציג את עצמו כאמין כאמל ת'אבת... מאותו בוקר ידעתי שלא יהיה מזור לנפשי אלא אם כן תעלה ממחילות הסודיות האמת על המחדל שהוביל ללכידתו של אלי כהן...".

שלושת האישים שבוטון ז"ל ושקד שולחים לעברם אצבע מאשימה כבר אינם בין החיים. רוני שקד מספר שהכחישו הכל, או שסירבו להגיב. נדיה כהן שהשתתפה בשבוע שעבר בטקס השקת הספר, וחיבקה בחום את בנו ואת בתו של בוטון, אהוד ונעמי, ממלאת היום פיה מים, אבל בראיון עיתונאי לפני שש שנים אמרה בגלוי שהיא מאמינה לבוטון.

ותיקי המוסד שהבטיחו להגיע לטקס השקת הספר בשבוע שעבר, נמנעו ברגע האחרון מלהגיע, אבל בכתבה עיתונאית של רועי נחמיאס ממאי 2006 שפורסמה באתר ynet, טען מאיר עמית שלוש שנים לפני מותו שבוטון שיקר: "כשאלי כהן נשלח לסוריה, לא הייתי במוסד אלא נכנסתי לתמונה רק אחרי מותו, כאשר בוטון ערער על סילוקו מהיחידה. האיש הוא שקרן. לא היה ולא נברא. הכיסוי של אלי כהן בכלל הוכן בארגנטינה, ולא על ידיו ואין לו יד ורגל בכך - לא לתיעוד, לא לזהות ולא לשום דבר אחר. הוא מבלבל דברים והוא המציא את הסיפור הזה כדי לפרסם את עצמו". גורם אחר ששירת ביחידה באותה עת מאשר לנחמיאס שלבוטון לא היה קשר עם אלי כהן. אותו גורם מאשים, ש"כל מטרתו של בוטון היא לקבל פיצויים".

אבל שקד, השבוע, נסער ונרגש, עומד מאחורי הדברים, ומגדיר כ"מעשה נבלה" את הטענה שבוטון רצה כסף. "הדבר היחיד שעניין אותו היה לקבל מהמדינה מילת הערכה, מילת תודה על שבע שנים הרואיות". כסף לא עניין אותו. הכבוד האבוד שלו והצדק עניינו אותו. התייחסו אל האיש הזה שתרם כל כך הרבה למדינה כאדם נחות, ככושי שעשה את שלו ועכשיו יכול ללכת. נבצר מבינתי להבין איך המדינה לא התביישה לתת לאדם כזה לחיות עשרות שנים בגולה ולהגיע למצב של פת לחם. הספר הזה, שאני שלם איתו לחלוטין, הוא עיטור גבורה ומופת לסוכן שחזר מדמשק, ואות קלון למדינה ששלחה אותו לגוב האריות וכשחזר - הפקירה אותו".

ואכן - כשקוראים את סיפורו של בוטון מתקשים להבין. בוטון מספר שם על תקופת ההכשרה שלו כסוכן; כיצד הקפיד לקיים את מצוות התפילה המוסלמית חמש פעמים ביום ולדמיין את עצמו במסגד בתוך קהל מאמינים גדול. כבן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא ידע ערבית על בוריה, אך היה צריך לסגל לעצמו ניבים שאופייניים לביירות, לדמשק ולאלג'יר. הוא למד בעל פה פרקים שלמים מהקוראן, השמיע בקול את הקריאה "אללה אכבר", למד להתפלמס כדרכם של המתפללים המקדימים למסגד, ואף שינן את ההלכות ואת המסורות של חגי האיסלם. הוא תורגל בתנועות גוף של מאמינים - לכרוע, להתרומם, להושיט את כפות הידיים לפנים ולגלגל את שטיח התפילה - וגם למד צילום ואת שפת המורס.

לבוטון, שהתחנך בבית יהודי מסורתי, לא היה קל להיות "מוסלמי" אבל הוא עשה זאת בצורה מושלמת, ובתוך זמן קצר טווה קשרים וידידויות ברחבי לבנון. "חייתי חיים כפולים", הוא כותב, "במילים אחרות, הולכתי שולל אנשים כנים והגונים. רימיתי חברים שרחשו לי ידידות בלב ובנפש ולא על מנת לקבל שכר. כפוף לרוח ההתנדבות הלאומית שבחרתי באהבה, לא יכולתי אחרת. בן לילה הקשחתי ולבי לא ידע רחם. פניתי עורף לרגשות אנוש וניצלתי באכזריות ערמומית גברים ונשים שייחסו לי כבוד ויקר ופתחו את לבם ובתיהם בפניי, וקיבלו אותי כאחד מהם".
"מוסר וחיי סוכן", הוא מסכם בפיכחון באחד מפרקי הספר, "אינם הולכים יד ביד".

בדמשק גר בוטון ברובע אבו רומנא, בשכנות לראשי השלטון שם, וניצל את התעודות הלבנוניות שהיו ברשותו כדי לנוע בחופשיות ולהיכנס לעסקי המלט. אגב, כך ליקט פרטים מלאים על מבנה שדה התעופה הבינלאומי בביירות, והעבירם לתל אביב. צה"ל השתמש בהם כשפשט על שדה התעופה בביירות בשנת 1968. בלבנון הוא הפעיל ספינת דיג עם חדר קירור לשמונה טונות דגים, רשתות דיג רחבות ידיים ואמצעי תקשורת משוכללים. שותפיו בחברה שהקים ראו בספינה מקור פרנסה. הוא ראה בה "אמצעי לוחמה יעיל בעת הצורך".

הוא התרכז באיסוף מודיעיני על יעדים צבאיים או אזרחיים הקשורים בעקיפין לצבא ולביטחון, הגיע לעיר חאלב הרחוקה מקווי החזית עם ישראל ו"התאהב" בסכר שמומחים בולגרים בנו בשביל הסורים באזור חמה. גם למובילי הנפט הסעודי והעירקי הקדיש זמן כדי להכירם מקרוב, והיה לבן בית באזור הסחר החופשי בנמל ביירות, בלי "לקפח" את שאר נמלי לבנון - טריפולי, ג'וניה, צור וצידון. אפילו את נמל לטקיה שבצפון סוריה פקד מעת לעת. "אתה חורש בקרקע בתולה. תוצאות החריש יקבעו את גורלך ואת גורל היחידה", עודדו אותו מפקדיו, ובוטון, הוא מוסטפא טאלב, גילה יצירתיות, הגיע לפגישה עם ראשי הליגה הערבית בביירות, גלגל שיחה עם שרי החוץ שהשתתפו בה ולחץ את ידיהם.

אבל הגעגועים למשפחתו בארץ אכלו אותו. את מכתבי הברכה לימי ההולדת של ילדיו כתב מראש, ואנשי היחידה בארץ שיגרו אותם ליעדם במועדים המתאימים. "שנה רדפה שנה וחשתי שאני מפספס את ילדיי, מחמיץ את משפחתי... לחיות שנים הרחק מהאישה, הרחק מהילדים, הרחק מההורים, מהאחים, מהאחיות, מידידים, מחברים - אינו דבר קל", הוא כותב.
סופה של השליחות בא עליו כאמור בחטף, בדרך שאותה לא בחר. הדו?שיח עם מפעילו הישיר "יוסקה" סביב התעקשותו שהמוסד יממן בעבורו ובעבור משפחתו חופשה באירופה - כפי שמובא בספר - מר וחריף. בוטון מייחס שם ל"יוסקה" דברי התנשאות על בני עדות המזרח. "אני לא מכיר הרבה ספרדים אצלנו שהגיעו למעמדך", אמר לו "יוסקה".

בוטון היה מוכן להמשיך עוד מעט, למרות היחס כלפיו, אבל הממונים עליו הורו לו לחזור מיד ארצה. בהדרגה התחיל בוטון, הוא מוסטפא טאלב, להפריח שמועות על געגועיו ל"הוריו" הזקנים שבאלג'יריה ולבני משפחתו שם. כשהמדינה זכתה בעצמאות, בישר טאלב לידידיו המרובים בביירות ובדמשק על החלטתו לחזור לאלג'יריה, "מולדתי השנייה". הוא לא ברח מלבנון ובמקום זאת קיים מסיבות פרידה מסודרות לחוג מכריו הנרחב. איש לא חשד בו. איש לא ידע שמוסטפא טאלב הוא קצין בצה"ל, רב?סרן מסעוד בוטון
.
לסורמרי, "רעייתו" המוסלמית, הוא קנה דירה קטנה ברומא וב?14 בינואר 1962 נחת בשדה התעופה לוד חסר זכויות, חסר אמצעי מחיה ומנודה על ידי חבריו, מפקדיו ביחידה. שנים הוא התכתב עם ראשי הממשלה, עם ראשי המוסד לדורותיהם ועם מפקדיו בעבר. כל שביקש היה לטהר את שמו, לזכות בהכרה על פעילותו למען המדינה - אבל נדחה שוב ושוב. באוגוסט 1964 עקר מסעוד בוטון עם רעייתו אסתר ושני ילדיו לשטרסבורג שבצרפת. הוא הפשיל שרוולים ומצא עבודה כמדיח כלים במסעדה היהודית של הקהילה, ואחר כך כנהג רכב משוריין להעברת כספים בחברת אבטחה בשטרסבורג.

רוני שקד אומר היום שבוטון לא ציפה עם חזרתו ארצה לשטיח אדום או לעיטורי גבורה, אבל בהחלט קיווה שמפקדיו בחיל המודיעין יעריכו את פעילותו מאחורי קווי האויב. "הוא היה בטוח שהם ידאגו לו לפרישה מכובדת. הוא אפילו קיווה להשתלב בממסד המודיעיני. היה לו ברור שיקבל עזרה כדי לכונן את חייו החדשים - אבל איש לא המתין לו כשחזר. הוא הושלך מחיל המודיעין ללא פיצויים, ללא פנסיה, ללא זכויות וגם ללא מילת תודה. על הכל היה מוכן לוותר, אבל לא על הכבוד, על ההכרה ועל התודה שהגיעו לו".

וכך חי בוטון בגולת שטרסבורג במשך 47 שנים, כשהוא נושא עימו געגועים עזים למולדת ומחפש מרגוע לכאבו, לרוגזו ולתסכולו מהמדינה ששלחה אותו כדי להגן על ביטחונה.
בדיוק לפני שנה, נפטר.

שקד והמוציא לאור של הספר, פייר לביא, ניסו לאתר את סורמרי, "אשתו" המוסלמית, ללא הצלחה. בוטון עצמו נפרד מסורמרי בנובמבר 1963, חודשים ארוכים אחרי שנעלם לפתע מחייה. "עמדתי מול אישה כואבת...", הוא כותב, "...החלטתי שאין מנוס ושעלי לספר לה את האמת. 'את אישה נבונה ובעלת ניסיון בחיים, וגם מספיק חזקה לשמוע דברים בלתי צפויים, דברים שלא היית מעלה בדעתך לעולם'".

"סורמרי נמתחה כקפיץ... 'מה? עינו אותך? החרימו את כספך? אל תדאג, נעבוד יחד, נסתדר...' שתקתי לרגע. 'אני לא אלג'ירי, ולא הייתי באלג'יריה, לא עצרו אותי, ולא עינו אותי. אני ישראלי. נשוי ואב לילדים בגיל ילדייך'. סורמרי נעמדה על רגליה. 'איך זה יכול להיות? למה לא סיפרת לי, וכיצד אני כאישה לא חשתי בזה?..' סורמרי התכנסה בתוך עצמה ומעיניה זלגו דמעות, 'אתה בוודאי משקר לי', אמרה מתייפחת בבכי. 'תאמיני לי, זאת האמת, גם את טבעת הנישואין מכרתי'. הכאב והצער הפכו לפתח לזעם ולרוגז. סורמרי הגיבה בחריפות, 'קח, תמכור גם את הטבעת שלי', אמרה בכעס, שלפה את טבעת הנישואין מאצבע ידה וזרקה אותה לעברי".

כדי לשכנע את סורמרי שאינו משקר, הציג בוטון בפניה את שני ילדיו, אהוד ונעמי. נעמי, כיום תושבת שטרסבורג, זוכרת "פגישה קצרה, וקרה". סורמרי השתכנעה. בוטון לא ראה אותה מאז. הוא התרכז במאבק על טיהור שמו. רוני שקד סייע לו בכך. ימים שלמים ישב שקד בדירתו של בוטון בשטרסבורג, הקליט וכתב. בשנת 2000, לאחר התדיינות משפטית, הביע בית משפט השלום בת"א את "הערכתו לפועלו של בוטון ולתרומתו למדינת ישראל". בשנת 2006 הודיעה לו גם הוועדה להכרה באדם כפדוי שבי כי הוא זכאי להכרתה. הספר, הוא משוכנע היום, שנה אחרי פטירת בוטון, מתקן עוול גדול שנעשה לאיש העלום שלנו בביירות ובדמשק.