אדם אחד מתייצב מול טנק

השנה היא 1989. בכיכר טיאנאנמן שבבייג'ינג מתגודדים מאות אלפי בני אדם במחאה נגד המשטר הסיני, ובשמינית גמר הרולאן גארוס מוגרל מייקל צ'אנג בן ה-17, שנולד לזוג הורים סינים שהיגרו לארצות הברית, מול המדורג ראשון בעולם, אלוף צרפת שלוש פעמים והזוכה הטרי באליפות אוסטרליה, איבן לנדל.

מאוחר יותר יספר צ'אנג כיצד השפיעו עליו עמוקות במהלך אותו טורניר האירועים בסין, כאשר הוא מנצל כל רגע פנוי כדי לעקוב אחר ההתרחשויות בטלוויזיה. בינתיים התכונן המדורג 15 בעולם דאז לקרב דוד מול גוליית. באותו יום ממש בו התייצב אותו סיני אלמוני מול שיירת הטנקים בכיכר המרכזית בבייג'ינג, התייצב סיני אחר מול הטנק הצ'כי, איש הברזל איבן לנדל, במגרש המרכזי בפריז.

כולם ציפו לניצחון קליל של הצ'כי, אולם מה שעמד להתרחש בשעות הקרובות יהפוך לאחד מהסיפורים המרעישים והמרגשים בתולדות הענף. כנראה המשחק המשונה, הדרמטי והמפתיע ביותר שראתה אליפות צרפת הפתוחה. מפגש שבסופו גבר נער סיני ננסי בעל תספורת פטרייה על אחד מגדולי הטניסאים בכל הזמנים, בדרך להפוך לזוכה הצעיר אי פעם בתואר גרנד סלאם, שיא שנשמר עד עצם היום הזה.

תחילה נראה כי המשחק מתנהל על-פי התסריט הצפוי: במצב של 6:4, 6:4 ושבירה לטובת לנדל במערכה השלישית, אף אחד לא העלה בדעתו שמהפך עומד בכלל על הפרק. העוצמה, היציבות והניסיון הרב של לנדל עזרו לו להוביל בבטחה, ולבטל את הזריזות והכישרון הייחודי של צ'אנג. אבל אז צ'אנג הצליח לשבור חזרה ועם המומנטום הוא אף זכה במערכה השלישית, 3:6.

המאמץ הפיזי גבה מחיר מהנער הצעיר, שבמהלך המערכה הרביעית התחיל לסבול מהתכווצויות נוראיות בשרירי הרגליים. הוא הירהר בפרישה, אבל לבסוף החליט להישאר על המגרש למרות חוסר האונים המוחלט. החלטה שנבעה ממה שמאוחר יותר יגדיר צ'אנג, נוצרי אדוק, כהתגלות דתית, כוח רוחני, מאגי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה, חזק מאוד.

"אמרתי לעצמי, על מי אני צוחק, אני משחק נגד איבן לנדל, שלוש פעמים אלוף צרפת, איך אני אמור לנצח במשחק הזה ככה?", נזכר צ'אנג באותם רגעים קשים בהם חשב לפרוש, "התחלתי פשוט ללכת לעבר השופט והגעתי ממש עד לקו הבסיס. אז פתאום הרגשתי תחושת שכנוע פנימי אדירה בלב שלי. המטרה שלי מאותו רגע הייתה לסיים את המשחק הזה, אם אני מנצח או מפסיד".

צ'אנג בקושי הצליח לרוץ. גם להתרומם להגשות הוא לא ממש היה מסוגל, וחבטות הפתיחה שלו היו חסרות כל מחץ. הוא פחות או יותר גלגל את הכדור לעבר הצד השני של הרשת. בשאר הזמן, אחרי שהנקודה החלה, הוא הציג שלל חבטות מקוריות, שעד ומאז לא נראו במעמד דומה. "הבנתי שאני צריך לנסות לשנות כל הזמן, לגוון, להפתיע, ובעיקר לנסות להוציא אותו מריכוז. עשיתי הכל כדי להישאר על המגרש", סיפר צ'אנג.

בשלב מסוים נקודות רבות התנהלו כאשר צ'אנג חובט גבוה לאוויר מה שקרוי "כדורי ירח" - חבטות גבוהות מאוד ואיטיות. משהו כמו חבטות תילול (לוב), רק כשאף אחד לא נמצא ברשת. אלה איפשרו לצ'אנג להאט את המשחק ולנוח בין חבטה לחבטה. הם גם צימצמו את היכולת של לנדל להזיזו. אחרי כמה כאלה, בדרך כלל הלך צ'אנג על חבטת הכל או כלום שתסיים את הנקודה, לזכות או לחובה – לשמחתו רוב החבטות האדירות האלה מצאו באותו יום את הדרך פנימה. הוא לקח גם את המערכה הרביעית 6:3.

"פתאום החבטות שלי התחילו להיכנס", נזכר צ'אנג, שבשלב מסוים במערכה החמישית, בניסיון לזרוק לזירה כל דבר שיוציא את לנדל משיווי משקל, החליט להשתמש בחבטה בלתי נתפשת כמעט – סרב תחתי. הוא זכה בנקודה. הקהל באיצטדיון וצוותי השידור ההמומים לא הבינו מה הם ראו. עשר שנים אחר כך, באותו אצטדיון ממש, תשתמש מרטינה הינגיס באותה חבטה ממש בגמר דרמטי ומוזר אחר מול שטפי גרף.

לנדל ההמום, איש קרח בימים כתיקונם, הפסיד את הנקודה לקול שאגות הקהל, והתחיל לזרוק מילים לא נעימות לעבר השופט והקהל. נראה כי הוא מתחיל לאבד סופית את הריכוז, וברור כי קור הרוח המפורסם שלו נסדק. "אני חושב שהסרב התחתי היה נקודת תפנית גורלית במערכה חמישית", אישר מאוחר יותר צ'אנג באחד מאין ספור הראיונות שקיימו איתו במהלך השנים סביב אותו משחק. "הקהל התחיל להשתגע ולהיות מאחורי. ניסיתי לקחת את הזמן, לעשות מתיחות בין הנקודות, ולהבין איך לעזאזל אני אמור לנצח במשחק הזה".

לקראת סוף המשחק, כשצ'אנג כבר מותש לגמרי ובקושי עומד על הרגליים, הוא מחליט לעמוד עמוק בתוך המגרש כדי להשיב על חבטות ההגשה של לנדל – גם כדי לבלבל את היריב כמובן, אבל גם כדי לרוץ פחות. בנקודת משחק לזכותו, על הסרב של לנדל, הוא נעמד ממש על גבול קו הסרב. הטריק עבד – לנדל המסכן ייצר שגיאה כפולה והפסיד כך במשחק. "קשה לא להיות המום אחרי משחק כזה. להיות מסוגל לנצח ככה זה משהו שאף פעם לא אשכח", סיפר אחר כך צ'אנג, שהפך בן לילה לדבר החם, לסנסציה החדשה, בשמי הטניס.

נישא על גלי האהדה והעניין התקשורתי, המשיך הסיני-אמריקאי הקטן עד לתואר המפתיע, כשהוא מדיח בדרך עוד כמה פייבוריטים, כולל סטפן אדברג השוודי בגמר. בגיל 17 השיג האנדרדוג המובהק צ'אנג את תואר הגרנד סלאם הראשון שלו וגם האחרון. הוא אמנם העפיל בהמשך הקריירה למקום השני בעולם בשלב מסוים, אבל את ההישג של זכייה באחד מארבעת הטורנירים החשובים ביותר לא הצליח לשחזר.

הניצחון הענק בטורניר היה חשוב בשביל צ'אנג ובשביל סין, אבל לא פחות בשביל דור של טניסאים אמריקאים צעירים. התואר הזה הגיע אחרי בצורת זכיות בת חמש שנים של האמריקאים. זאת לאחר שבעשר השנים שלפני כן חלקו ביניהם מקנרו וקונורס 15 תארי גרנד סלאם. היו אלה השנים של לנדל, אדברג ו-וילאנדר האירופים ודור חדש של אמריקאים - אנדרה אגאסי, פיט סמפראס, טוד מרטין וג'ים קורייר - לא הצליח לשבור את תקרת הזכוכית. הניצחון של צ'אנג פתח את הדרך לשליטה חדשה של היבשת החדשה בספורט הלבן, וגרם לכל אותם צעירים אמריקאים להבין שאם צ'אנג יכול, אז בטח ובטח שגם הם.

קורייר, לימים ארבע פעמים אלוף גרנד סלאם ופעמיים בצרפת, גילה בראיון לפני כמה שנים כיצד אותו ניצחון של צ'אנג עזר לו להאמין בעצמו. בזמן שצ'אנג הוציא אל הפועל את הקאמבק המדהים מול לנדל, קורייר שיחק במגרש אחר במתחם. "אני עדיין יכול לשמוע את השאגות של הקהל באות בגלים מהמגרש המרכזי מעל לחומות של המגרש ששיחקתי בו", שחזר, "היו מלמולים של 'צ'אנג ניצח, צ'אנג ניצח' שחלפו בקהל כמו אש בשדה קוצים. אלה הם רגעים קסומים כשמשחקים משתלטים על שאר המגרשים עם האנרגיה שלהם".

פול אנאקון - אז שחקן אמריקאי פעיל, מאוחר יותר מאמנו של סמפראס וכיום מאמנו של פדרר - סיפר גם הוא כיצד השפיע הניצחון על אותו דור: "הניצחון של צ'אנג ממש הגיע משום מקום. הוא הראה לכל אותם שחקנים צעירים שהם מוכנים להתמודד ברמה הזאת. זה דבר אחד לומר שאתה יכול לעשות את זה, אבל זה דבר אחר לגמרי כשיש לכך הוכחות מעשיות. החבר'ה האלה – סמפראס, אגאסי, קורייר ומרטין – היו קרובים לצ'אנג מבחינת הגיל והכישרון, וזו הייתה הוכחה גדולה בשבילם שזה אפשרי גם עבורם".

עד עצם היום הזה לא יכול צ'אנג לנתק בין האירועים שהתרחשו באותה שנה בכיכר טיאנאנמן לבין זכייתו ברולאן גארוס. תמונה אחת קשורה בשנייה. "יוני 89' נחרט אצלי לעד על ידי שני אירועים", אמר צ'אנג בראיון טלוויזיוני שהתקיים לפני כשלוש שנים לרגל 20 שנה לאותו ניצחון מפורסם. "אחד הוא כמובן הזכייה באליפות צרפת הפתוחה, אבל השני, שלוקח אצלי אפילו מקום משמעותי יותר, הוא מה שקרה בכיכר טיאנאנמן. כשלא הייתי במגרשים הייתי דבוק למסך הטלוויזיה.

"אני מסתכל לאחור על מה שקרה בתקופה ההיא, ויש לי הערכה הרבה יותר גדולה למי שאני בהיותי סיני", הוא סיפר. "אנשים בסין אמרו: 'היי, משהו גדול קורה עם הנער הסיני הזה בפריז, וזה הסיט את המחשבה שלהם ממה שקרה שם, אפילו לרגע אחד קטן". כאמור, צא'נג לא הצליח לשחזר את ההישג ההוא שלו משנת 89'. למרות זאת הוא נבחר בשנת 2008 להיכנס להיכל התהילה של הטניס. כבוד אדיר, שרבים מאלה שהגיעו לפסגות גדולות משלו ואף כבשו את המקום הראשון בדירוג העולמי, לא זכו לו. כנראה כי מה שקרה באותו יום ובאותו שבוע באליפות צרפת הפתוחה נחרט עמוק בזיכרונם של אוהדי הענף, הרבה יותר משלל תארים והישגים של טניסאים מעוטרים יותר.

צא'נג מספר שעד היום פונים אליו אנשים ברחוב ומזכירים לו את אותו ניצחון, והוא נדהם במיוחד מכמות האנשים שמספרים לו כי צפו במשחק מהאיצטדיון. "ב-20 השנה שחלפו, היו כל כך הרבה אנשים שפנו אלי ברחוב והזכירו את צרפת 89'", הוא מספר. "אבל הדבר המדהים ביותר הוא כמה אנשים באו אלי במהלך השנים ואמרו לי, 'הייתי באותו יום באצטדיון כשניצחת את לנדל'. זה היה בלתי יאמן להיות שם ולחזות בזה. זה היה בלתי צפוי לחלוטין. כולם חשבו שהם באים לראות עוד טיול של השחקן הטוב בעולם, אבל במקום זאת הם חזו בסיפור אגדה".

טניס בוואלה! ספורט