השאלה המרתקת ביותר סביב אלבום הסולו הראשון של ג'ק ווייט, "Blunderbuss", היא למה רק עכשיו? ווייט, בן 36, חיכה 15 שנה מאז הוקמה הווייט סטרייפס, יותר מעשור מאז היתה אחראית למהפכת הרוקנרול יחד עם הסטרוקס, שבע שנים מאז הוקמה The Raconteurs שהוביל ושלוש שנים מאז הוציא לדרך את The Dead Weather. בכל הזמן הזה, ווייט הספיק להפיק גם אלבום מבריק ללורטה לין, להקים לייבל עצמאי, להיות החבר הכי טוב של קונאן אובריאן, להשתתף בפרויקט של מוזיקת מערבונים איטלקית, להתחתן ולהתגרש מדוגמנית, שגם היא הוציאה אלבום סולו לפניו.
הפחד של אמנים מחתימת שמם על אלבום הוא עניין מוכר, בעיקר כשאתה מתחזק מותג: ווייט עבד בלהיות ג'ק ווייט, כלומר אדם שידו בכל וממילא האיש ששמו הולך לפני הלהקה בה הוא חבר ולא להיפך. לכן אלבום סולו נראה לו כמו אקט בנאלי מדי: אני כבר ג'ק ווייט, למה אני צריך אלבום של ג'ק ווייט?
"Blunderbuss", על הטוב, הרע והמוזר שבו, הוא ההוכחה שהיצירתיות היא הכוח המניע בחייו של ווייט ולאו דווקא פרסום. הקלישאה אודות "שירים שנכונים לפרויקט" מתגשמת במלואה ב-"Blunderbuss", כיוון שהם לא יכולים להיות שייכים לשום פרויקט אחר שווייט השתתף בו: הם נעשו בתחכום יחסית לפיגור הטכנולוגי הכפוי של הווייט סטרייפס, הם עמוסים יותר מה-Raconteurs וצווחניים פחות מ-Dead Weather. אפילו טכניקת הגיטרה המפורסמת של ווייט שונה באלבום שלו לחלוטין, כולל שימוש בסוגי ריוורבים וסולואים שלא היו שם קודם. אחרי שסיים להפוך לתאגיד, ווייט הופך באלבום הסולו שלו למשהו אחר לגמרי.
"Blunderbuss" נפתח בשני שירים מעולים: "Missing Pieces" שנשמע כאליו כמו "My Doorbell" של הווייט סטרייפס אבל בעצם הוא לא ו-"Sixteen Saltines" המבריק, שמתהדר בריף גיטרה שפשוט מעתיק אחד לאחד את הפתיח של "בוורלי הילס 902010" ובמקום שזה יישמע כמו פאשלה, זה פשוט ממכר, כמו הסינגל המצוין "Love Interruption".
יותר מכל, "Blunderbuss" מוכיח עד כמה ווייט ראוי לתואר גיבור גיטרה, אולי ב-2012 יותר מאי פעם: היכולת שלו להמציא את עצמו מחדש בכל פעם מחדש על כלי כה עתיק וכה משומש היא מופת לכל אותם מוזיקאים בינוניים שפועלים על בית-פזמון-בית-פזמון-סי פארט וכל מה שיוצא להם זה חיקוי עלוב לדיוויד גילמור או מארק קנופלר. ווייט הוא אולי הגיטריסט המתוחכם ביותר בתפר שבין המיינסטרים לאינדי ו-"Blunderbuss", על 41 הדקות שבו הוא אלבום גיטרה קליט ומשמח שנע בין גראז', בלוז, קאנטרי בשיר הנושא ועוד.
"השירים האלו לא יכלו להיווצר עד עכשיו", הסביר ווייט לרויטרס את ההמתנה. "אלו שירים שנבנו מאפס, הם לא שייכים לעבודה עם שום הרכב אחר, אין כאן שום דבר מלבד הביטוי שלי עצמי, הצבעים שלי על הקנבס שלי". "Blunderbuss" עומד במשימה הקשה מכל לבדל את ג'ק ווייט משלל ההרכבים שבזכותם הפך להיות "'ג'ק ווייט", האיש שראוי להיות באותו סרט עם דה אדג' מ-U2 ועם ג'ימי פייג' מלד זפלין. ווייט כותב בחדות אופיינית, מבצע נהדר בין זעם לחיוך ואין כאן שיר שנשמע כמו שיר שקדם לו או הגיע אחריו באלבום.
אבל עיקר התחושה מאלבום הסולו הראשון של ג'ק ווייט הוא שאין בו כבר את הצורך לשנות את העולם, להטיף מוסר לתעשיית המוזיקה כפי שעשה בעבר או להיות בכל מקום. "Blunderbuss" הוא לא רק ההתנסות של ווייט עם מוזיקה שיצר, הוא גם הבית בפרברים שהוא קנה בכספו עם משכנתא שאותה הוא ישלם בכוחותיו. זו הפינה שבה הוא מתכנס אחרי 15 שנים של סערה ואם הוא יפתח לכם את הדלת, תגלו שגם כשהוא לבדו, הוא מסתדר הרבה יותר טוב מכולנו.
לא יכולים לחכות להקשיב לג'ק וויט החדש? ספרו לנו בפייסבוק