וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"שמות של אהבה": איך צריך לזכור את השואה?

2.2.2012 / 6:53

הבמאי היהודי-צרפתי מישל לקלר רוצה לדבר על השואה, אבל לא דרך מחנות השמדה אלא בעזרת עוגות קצפת. חוץ מזה, הוא ממליץ לחפש סקס אצל שמאלניות. ראיון

כמו כל תלמיד חטיבה צרפתי אחר, גם את ארתור מציבים בפני קיר ובו לוח זיכרון לילדים יהודיים שגורשו למחנות ההשמדה, רק שהוא מסרב לזכור אותם לפי התאריכים בהם נשלחו אל מותם. "למה שלא אוקיר את זכר הפעם האחרונה שבה אכלו עוגת קצפת?", הוא שואל את מורתו הנדהמת. "מי היה רוצה שיזכרו אותו לפי היום שבו נגזר דין מותו? לא עדיף להיות מונצחים בזיכרון מתוק?".

ארתור הוא גיבור הסרט הצרפתי "שמות של אהבה", שזכה להצלחה רבה במולדתו ועתה עולה לאקרנים גם בישראל. ארתור הוא גם בן דמותו של התסריטאי-במאי מישל לקלר, בן לאם ניצולת שואה, שביסס אותו על החוויות ובעיקר על התחושות שהיו מנת חלקו בהתבגרותו.

"למדתי את השואה דרך סרטים קודרים בסדר הגודל של 'לילה וערפל' ודרך לוחות זיכרון, והרגשתי לא נוח עם זה", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות. "בעיני, זה מורבידי להנציח כך את הדברים. אני לא מצדד חלילה בשכחה, אבל אני נגד טיפוח תרבות המוות, ואני חושב שצריך לזכור דברים יפים. גם אם חיים של ילד הם קצרים, לבטח נשארו מהם זיכרונות מתוקים יותר מאשר הגירוש למחנות".

ובאמת עמדת ואמרת את זה למורה?

"לא. כל המימד של השואה בסרט אוטוביוגרפי לגמרי, חוץ מהקטע המסוים הזה. אמנם עמדתי מול לוחות הזיכרון, אבל לא אמרתי למורה את הדברים האלה. עם זאת, בהחלט הרגשתי אותם וגם רציתי להגיד אותם, וכאן סוף כל סוף יכולתי לעשות זאת".

מאיפה נבע הצורך שלך לעשות את זה דווקא עכשיו, בסרט העלילתי הארוך השני שאתה מביים?

"אני חושב שמאותה סיבה שבנים אחרים לדור שלי עושים זאת: כיוון שבמשך שנים הנושא הזה הושתק, ועכשיו הכל מתפרץ. אצלי, למשל, הנושא היה טאבו: מתחת לפני השטח הצלחתי להבין מה בדיוק קרה, אבל זה מעולם לא נאמר במפורש, ועד יומה האחרון אמי מעולם לא הזכירה את השואה. אז אחרי שלא דיברנו על זה בכלל, נולד הצורך לדבר על זה הרבה".

ואיך המשפחה שלך הגיבה לזה?

"לא כל כך טוב. בקהילה היהודית עצמה התגובות לסרט היו נלהבות, אבל לא בחיק ביתי. אמא שלי בכלל לא צפתה בו וכיוון שנפטרה לפני חודשיים, גם לעולם לא תעשה זאת. קרובי משפחה אחרים שלי דווקא כן ראו אותו, וחשו את עצמם נפגעים".

באיזשהו מקום אתה מצטער על כך שבחרת להתייחס לשואה בצורה הזו?

"היו לי הרבה התלבטויות איך לנהוג בקשר אליה, אבל בסופו של דבר אני שמח על הדרך שבה היא מוצגת. תראה, אני חושב שהדור השני והשלישי צריך לזכור את השואה, אבל אסור לו לשחק את הקורבן. זה סבא שלי שמת, זאת אמא שלי שסבלה, ואין שום סיבה שאני אקבל על כך מדליית הוקרה. בגלל זה, אני לא אוהב שאנשים בגילי זוכרים את השואה דרך עננה של ייגון וייסורים. אין לנו שום זכות לכך. חוץ מזה, אני מאמין גדול בהומור, בעיקר במקרה של העם היהודי. אני חושב שהאירוניה העצמית תמיד היתה נכס גדול שלנו ומה שאיפשר לנו לשמור על אופטימיות למרות הכל, ומבחינתי ההומור העצמי הוא גם נקודת החיבור הכי גדולה שלי עם היהדות".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מנסה לשנות את העולם עם הנשק היחידי שיש לה - הגוף. מתוך "שמות של אהבה"/מערכת וואלה!, צילום מסך

נוסף לזיכרון השואה, "שמות של אהבה", שופך לקלחת עוד שלל נושאים, ובראשם פוליטיקה וסקס. אנו צופים בארתור מתבגר ונתקל בצעירה שמאלנית יפהפייה, בת למהגרים אלג'יראים (בדיוק כמו באיה קאסמי, שכתבה עם לקלר את התסריט), שיש לה מנהג מיוחד. היא נוהגת לשכב עם אנשי ימין כדי להעביר אותם לצד הנכון מבחינתה של המפה הפוליטית. כיוון שהיא סבורה כי ארתור הקפדן והמהוגן שייך למחנה הנגדי ולכן זקוק גם הוא לחינוך מחדש, היא ממהרת להכניס אותו למיטה.

ספרתי לבמאי הצרפתי כי המהלך העלילתי הזה שיעשע אותי, שכן בישראל תמיד נהוג לומר כי השמאל אולי במיעוט, אבל כל החתיכות אצלו וההפגנות שלו הן הדרך הכי טובה למצוא סקס על רמה. לקלר טוען שזה בדיוק מה שמשך אותו לפוליטיקה מלכתחילה - "מאז שהייתי ילד חלמתי לפגוש מיליטנטית יפה, וזה בדיוק מה שקרה", הוא מספר. "היום המיליטנטית היפה הזו היא אשתי".

בכל זאת, עד היום לא ראינו בקולנוע דמויות נשיות שמשכיבות גברים לשם מטרות שכאלה. מאיפה נבעה ההחלטה לעשות את זה כאן?

"רציתי להראות שפוליטיקה יכולה להיות מעורבבת באהבה, שזה לא משהו קר ומקיוואליסטי. בעיקר, הרעיון היה להציג את הפוליטיקה כמשהו שנולד מהחיים עצמם, ובהתאם לזאת הגיבורה כאן מנסה לשנות את העולם בעזרת האמצעים שיש לה בחיי היומיום שלה. ואיזה נשק הם מספקים לה? את הגוף שלה. היא יודעת שאם תתווכח עם ימניים הסיכוי לשנות את דעתם הוא קלוש, אבל אם תשכב איתם, זה יהיה יעיל בהרבה".

נשיא צרפת ניקולא סרקוזי במסיבת עיתונאים בפריז. רויטרס
פרובקטור, תגרן ומחרחר ריב, אבל שחקן טוב. ניקולא סרקוזי/רויטרס

בזמן האחרון יש הרבה יותר פוליטיקה בקולנוע הצרפתי מאשר פעם, כפי שמעידים סרטים כמו "La Conquete" ו"השר", שהוקרנו בפסטיבל קאן האחרון. מה אתה חושב הסיבה לכך?

"אני חושב שזה בגלל סרקוזי. הוא פרובקטור, תגרן ומחרחר ריב, שמעורר ביוצרים צורך בלתי נשלט להציב לו תגובת נגד, ולעסוק בדרך שלהם בסוגיות שהוא נוהג להעלות לדיון בצורה בוטה. הוא מישהו שאי אפשר להתאפק מלהיכנס לעימות איתו".

ב"שמות של אהבה" אתה מציג בתפקיד אורח מפתיע את ליונל ז'וספן, ראש הממשלה הסוציאליסט לשעבר. האם בסרט הבא שלך יש סיכוי לראות הופעת אורח של סרקוזי?

"לא, אין סיכוי שאני אלהק אותו... אבל הוא שחקן טוב, אין בזה ספק. הוא ייצוגי והוא יודע לנאום. כמו שפרנסואה הולנד אמר 'הוא נשיא גרוע אבל מועמד מעולה'".

אתה חושב שאפשר היום לנצח במערכת בחירות בלי להיות שחקן מעולה?

"זה היה נכון עד לפני כמה שנים, אבל לדעתי זה מתחיל להשתנות. קח לדוגמה את איטליה: בסופו של דבר היה גבול לכוח הכריזמה של ברלוסקוני, והאזרחים הבינו כמה הוא מזיק למדינה והחליפו אותו במונטי, שהוא טכנוקרט גמור. אז הנה, הציבור מתחיל להפנים שלא כל מי שיודע לדבר יפה יכול גם להנהיג את המדינה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully