"לונדון. במשחק הראשון שנערך הערב, לאור החשמל, בין קבוצת הפועל תל אביב לבין ארסנל, נוצחה הקבוצה הישראלית בתוצאות 1:6. בתחרות נכח קהל של 70 אלף איש. שערי הפועל הובקעו במחצית הראשונה בדקה ה-14, ה-40 וה-44. סופרנו לענייני ספורט מעיר: בידיעה אין הפתעה ולא אכזבה לא בשבילנו ולא בשביל האנגלים. שני הצדדים ידעו היטב את ההבדל שבין רמת הקבוצות האנגליות שהן מהצועדות בראש בכדורגל האנגלי והאירופי לבין קבוצתנו. עם זאת ידענו עוד, כי הקהל הספורטיבי האנגלי יודע לכבד מנוצחים שאינם נרתעים מפני מאבק ולוחמים על כבודם במלוא יכולתם".
במילים הללו נפתח הדיווח בעיתון 'דבר' על ההיסטוריה שהתרחשה אי שם ב-19 בספטמבר 1951 באיצטדיון הייבורי. לראשונה מארחת קבוצה אנגלית משחק עם תאורה, ומכל היריבות האפשריות, בחרו בארסנל דווקא בקבוצה האדומה, שחוזקה במספר נציגים מקבוצות אחרות בליגה. 60 אלף, אולי 70, הגיעו לאיצטדיון בו הותקנו 16 פנסים. המשלחת הישראלית, חמושה במעט מאוד ידע על הכדורגל האנגלי או על הנימוסים האנגלים, השתדלה בעיקר לא לעשות בושות. הפערים הכל כך גדולים בין תרבויות הכדורגל גרמו אולי לחוויה ענקית בצד הישראלי, אבל במקביל גם השאירו חותם בהיסטוריה של התותחנים שעבורם היה זה יום חג. בצד הישראלי עד היום זוכרים היטב כל רגע מההרפתקה היוצאת דופן הזו.
"רק תביא לי מכונת בשר"
הרברט צ'פמאן, שחקן עבר בכדורגל האנגלי שגם אימן את ארסנל עד 1934, היה מהפכן לא קטן שהחליט לייבא את הרעיון של איצטדיון מואר מבלגיה, ודאג להתקין בהייבורי פנסים ב-1932. כמעט עשרים שנים לאחר מכן אושר רשמית להשתמש בהם במשחקים רשמיים. עונה אחרי שהקבוצה סיימה במקום החמישי בליגה, ארסנל החלה בהכנות לקראת העונה שעמדה בפתח. בסופו של דבר היא סיימה במקום השלישי ולא הייתה רחוקה מדאבל, ובכל מקרה היא נחשבה כמו היום לאחת הקבוצות הבולטות בליגה. בין השחקנים הבולטים של ארסנל נכללו שמות כמו ארתור מילטון, החלוץ קליפורד הולטון, ג'ו מרסר ואלכס פורבס. את הקבוצה הדריך טום ויטאקר.
הפועל תל אביב, במסגרת המסע שלה לאנגליה כהכנה לליגה שעמדה בפתח, שיחקה אחרי ארסנל גם נגד מנצ'סטר יונייטד (הובסה 6:0) ופגשה את לידס (2:0). לצורך המשחק, גייסו בהפועל כמה נציגים מקבוצות אחרות, ביניהם ממכבי תל אביב כדוגמת שייע גלזר. בין השמות שיצאו למסע ההיסטורי נמצאים יעקב חודורוב, דוביד שוויצר, ישראל וייס, שמעון צימרמן, יצחק שניאור, אשר בלוט, חיים גלזר, אדמונד שמואלביץ', דני ילובסקי, שייע גלזר, יהושוע זילברשטיין, אייזיק צ'צ'יק, צביקה סטודינסקי ומוסיק ליטבק. את הנבחרת הדריך אז מי שזכה לכינוי הד"ר, צבי ארליך ז"ל. כשאת הכינוי הוא קיבל בשל יכולת החזקת הכדור שלו אותה רכש כששיחק בהכח וינה, שם גדל.
את הבשורה על המשחקים קיבלו כל אחד מהשחקנים בדרכו שלו. ליטבק למשל שיחק אז במכבי רחובות. "יום אחד הגיע אליי אייבי אפשטיין (מנהל הפועל תל אביב בעבר, א.ק)", נזכר השבוע ליטבק, כיום בן 85 ואז כדורגלן בן 25. "הוא אמר שהם נוסעים לשחק נגד ארסנל. אז עוד לא שיחקו משחקי לילה, והוא ביקש לקחת כמה שחקני חיזוק מחוץ להפועל תל אביב. הוא בחר בי, בשניאור, בסטודינסקי ובגלזר. ארסנל הייתה קבוצה בכירה באנגליה, וכנראה שההנהלה שם הייתה יהודית וזו הסיבה שהם בחרו בנו".
גם אשר בלוט, מי שנחשב לאחד הקשרים הבולטים בארץ באותה התקופה, קיבל את ההזדמנות להצטרף. כחייל בן 19, עבור בלוט זו הייתה חוויה אדירה. "הייתי אז חייל בפיקוד מרכז", הוא מספר. "בבוקר הגיע אליי למחנה מפקד המחנה. הוא קרא לי, שמו היה אשר לבני ז"ל. אמר לי שרשום בעיתון שהפועל יוצאת לטורניר לאנגליה לשלושה שבועות או חודש. שאלתי אותו 'מה הבעיה? אתה לא משחרר אותי?'. הוא אמר לי שאין בעיה שאני אצא, שהוא יבקש בשבילי שחרור מיוחד, ואחרי זה אני אטרך להחזיר את הימים האלה. 'אתה תיסע, אבל מה שאני מבקש ממך רק זה שתביא לי מכונת בשר כדי שאני אוכל לטחון ביד'. אמרתי לו אין בעיה, ונסעתי".
"ישבנו חיוורים כמו סיד במטוס"
אלא שעוד לפני החוויה המרהיבה לשחק מול רבבות צופים, האדומים היו חייבים להתכונן למאורע החשוב. מעבר להתכנסות לצורך אימונים כדי לשפר את התיאום, יזמו בהפועל תל אביב גם הכנות מסוג קצת אחר. "היו חייבים ללמד אותנו איך להתנהג", מוסיף בלוט. "איך לאכול עם סכין, מזלג וכפית. לכן הכניסו אותנו למלון הירקון. באותה תקופה מדינת ישראל הייתה בתקופת הצנע, אני אישית הייתי רק שנה בצבא, ולא היה פה את השפע והמסורת שישנה באנגליה. לימדו אותנו אנגלית בסיסית כדי שנבין מה שמדברים איתנו. 'אנד נאו איז קאמינג מיסטר בלוט, מיסטר חודורוב' כדי שכשיכריזו עלינו נדע להבין מה מדברים. זה לא נגמר בזה. התחילו לתפור לנו ג'קטים במיוחד לאירוע. עד אז היו לנו בגדים של אתא, ופתאום אתה מסתובב באלנבי, מלמדים אותך איך ללבוש חולצה, איך לשים עניבה. קונים לך תלבושת אחידה, אלה דברים שהיו חדשים לנו".
גם היציאה לכיוון אנגליה לוותה בלא מעט קשיים טכניים, כיאה לתקופה. "אני זוכר שהמטוס התקלקל", מוסיף ליטבק. "זה לא היה מטוס של ארבעה מנועים, אלא של שניים בלבד. הטיסה נדחתה, ואני זוכר שבוצ'קה המנוח (אברהם פלמן ז"ל) שיחק עם המפתחות מרוב פחד". 20 דקות לאחר ההמראה, במטוס נשמע פיצוץ. "ישבנו שם חיוורים כמו סיד", נזכר בלוט. "הטייס אמר לנו שאנחנו חוזרים ללוד כי משהו לא בסדר. כולנו התפללו שמע ישראל. אנגליה פתאום נראתה כדבר הכי לא מעניין שיש. רק תן לנו להגיע לקרקע מרוב פחד. הביאו אותנו משם למלון אוויה (ביהוד, א.ק), היינו שם יום או יומיים. בניסיון השני אני זוכר שבוצ'קה אמר: 'אנחנו לא נכנסים לאווירון, קודם שההנהלה תיכנס'".
באותו זמן באנגליה המתינו בדריכות לנציגים הישראלים שבוששו להגיע. הקבוצה נאלצה לבצע עצירת ביניים במרסא מטרוח במצרים בגלל מחסור בדלק, אירוע הזוי בפני עצמו בהתחשב בעובדה שנבחרת ישראלית לנה במחנה צבאי במדינת אויב של אותה תקופה ("אם היו יודעים שיש שם קבוצה ישראלית, היו מחזירים אותנו הביתה בארונות", בטוח בלוט). משם המסע נמשך לכיוון מלטה, כשגם שם הייתה עצירת ביניים, אך סימפטית הרבה יותר. התחנה הבאה הייתה ניס בצרפת, ובסופו של דבר אחרי ארבעה ימים מתישים הגיעה הפועל תל אביב לשדה התעופה בגטוויק.
"היו טלוויזיות בחדרים שלא עבדו בכלל", מוסיף בלוט. "למרות זאת, אתה צריך להבין שזה כאילו שאנשים מהמעברה ייכנסו פתאום להילטון. פתאום אנחנו מקבלים מקלחות, מגבות, סבון, חומר למרוח על השיער, ממש גן עדן. בבוקר יורדים לאכול שם. 'ווט דו יו לייק טו איט?' שאלו אותנו, ובקושי הבנו מה רוצים מאיתנו. היינו בוגרי בית ספר מזרחי והגענו בידיעה שאנחנו שומרים על כשרות, אבל פתאום אמרתי לשייע, "בוא ננסה, מה יכול להיות'. זה באמת היה טוב".
"מה פתאום צביקה הכניס את הגול?"
הכניסה להייבורי הייתה הלם גמור עבור הקבוצה הישראלית. "הגענו למקום מפואר", ממשיך בלוט. "אתה רואה בכניסה פסל של צ'פמן (מאמנה של ארסנל בין 1925 ל-1934, א.ק). לא הכרנו אז את השחקנים. פתאום אנחנו רואים שיש מגרש אימונים ליד. לא הכרנו את המנהג הזה של אימונים במגרש שמיועד לאימונים, ולפני המשחק הם נתנו לנו להתאמן על קודש הקודשים, הדשא של הייבורי. אנחנו מגיעים מהשכונה ופתאום נכנסים להיכל. הם הגיעו כדי לעקוב אחרינו. שיחקנו כולנו בלבן, ואני זוכר שקבענו לפני זה שלא ניכנס אחד בשני כדי שזה ייראה שאנחנו יודעים לשחק, הם התכוננו אלינו ברצינות".
ואז מתחיל המשחק. "זו הייתה הרגשה רעה מאוד", מציין ליטבק. "זה היה דשא, ולא היינו רגילים לשחק על דשא. בארץ המגרש היחיד עם דשא היה במכבי פתח תקוה. קיבלנו 6:1. אני הייתי שחקן שמאלי, והיה להם את מילטון, קיצוני ימני מצוין שדי עבד עליי. הוא הלך על הרגל הימנית שלי וכל הזמן חתך לאמצע. המאמן שלנו ארליך נתן לנו הוראות לפני המשחק, אבל מה זה עזר? גם ממנצ'סטר חטפנו בסוף שישייה. למרות זאת, זאת הייתה חוויה גדולה מאוד. היינו חבורה מגובשת, זה לא כמו היום עם היריבות בין מכבי להפועל. היינו חבורה אחת מגובשת".
בלוט מוסיף: "80 אחוז מהקהל היו יהודים. כשהמשחק החל הם פתחו בבליץ שלא איפשר לנו לעזוב את ה-16. המהירות והכושר היו עולם אחר מבחינתנו. היה גם קר מאוד, הם שיחקו כדורגל מהיר, שיחקו לאגפים, הרימו כדורים, והכל היה חדש לנו, אפילו לשניאור ושוויצר. את השער היחיד הבקיע צביקה (סטודינסקי, א.ק). הוא בעט, השוער קלסי, שהיה שוער הנבחרת, הוטעה והכדור נכנס. אני זוכר שלשייע (גלזר, א.ק) כאב שדווקא צביקה הבקיע. הוא כל הזמן אמר לי: 'מה פתאום הוא הכניס את הגול?'".
60 שנה, ולא הרבה השתנה
מיד לאחר המשחק החגיגי יצאו שחקני שתי הקבוצות לארוחת ערב. "הייתה שם מוסיקה דרום אמריקאית", נזכר בלוט. "היו ריקודים. לא רצינו לחזור הביתה. האמת? הם התייחסו אלינו כמו אל מסכנים. עבורם זה היה חדש לראות את אלה שעברו מנדט בריטי לא פשוט, אבל בכדורגל הם לא ריחמו עלינו". והשוואה בין אז להיום בהתנהלות של אחרי משחקים? "אחרי המשחק לא הלכו כמו היום עם נערות ליווי", הוא מציין. "אם מישהו הלך עם חתיכה, לא ידעו מזה. היה צריך לשלם, ולמי היה כסף לשלם? בנוסף תזכור שהיו חבר'ה נשואים שזה לא עניין אותם בכלל.
"אני זוכר שאחרי המשחק ניגש אליי איזה עיתונאי אחד ושאל אותי: 'נו אשר'קה, איך התרשמת?'. אמרתי לו: 'הלוואי ובעוד 50 שנהיה כמוהם, אם זה יקרה אז אנחנו בסדר'". כבר 60 שנים עברו, והפער, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש הצטמצם. כנראה שיש דברים שלא ממש משתנים, במיוחד כשהתאורה מאפשרת היום לראות את המשחק הרבה יותר טוב.