אופליה שטראל רשמה את עצמה בדפי ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי הודות להישג כפול: היא הופיעה גם באחד הסרטים המקומיים המצליחים אי פעם, "אסקימו לימון" (1978), שם גילמה את דמותה של סטלה המגמרת, וגם במה שנחשב ליצירה הקולנועית הלאומית הגרועה בכל הזמנים, "המלאך היה שטן" (1976), פרי עטו של משה גז, שזכה לכינוי "אד ווד הישראלי".
אך למרות פערי ההצלחות בין הסרטים, כל אחד מהם גרם לה בסופו של דבר למורת רוח רבה, והוביל לכך שכמעט ונעלמה מן המסכים. על ההשפעות השליליות שהיו ל"אסקימו לימון" על הקריירה שלה כבר דיברה שטראל בעבר לא פעם, אם כי בראיון זה היא מתכחשת לדברים שיוחסו לה. עתה, יש לה גם הזדמנות לחזור ולדבר על "המלאך היה שטן".
ההזדמנות הזו מגיעה לרגל הבכורה הטלוויזיונית של "לאן נעלם משה גז?", סרטו המעולה של אבידע לבני, שהוצג לראשונה במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל חיפה, ומחר (שבת, 22:00), יוקרן גם בערוץ 8. הבמאי יצא כאן לחפש את הבמאי האבוד של יצירת הפולחן הטראשית האבודה עוד יותר, ועל הדרך ביקש כמובן גם לבדוק איפה נמצאת הכוכבת שלו היום ואיך היא זוכרת את הסרט.
מה חשבנו על "לאן נעלם משה גז?" לאחר הקרנת הבכורה שלו בחיפה?
בראשית הדרך, שטראל סירבה לקחת חלק בסרט "לאן נעלם משה גז?", בדיוק כשם שהסתייגה מקיום הראיון הזה. אז מדוע התרצתה בסופו של דבר?
"התרשמתי לטובה מאבידע, והוא הצליח לשכנע אותי", היא אומרת בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "בהתחלה באמת לא רציתי להשתתף, כי אמרתי לעצמי שזה מיותר אחרי כל כך הרבה שנים, וגם לא הבנתי למה שמישהו יעשה סרט תעודה על כישלון ולא על הצלחה. אבל אז אבידע הסביר לי שמה שהוא רוצה לעשות זה לבדוק את האובססיה שלו עצמו כלפי הסרט הזה, וזאת כבר נראתה לי כמו סיבה טובה לצאת למסע. זה סיקרן אותי".
אבל גם לאחר שהסרת את ההסתייגות הראשונית והסכמת להופיע בסרט, חששת מן התוצאה הסופית. אני זוכר שהיית מתוחה עד מאוד בשעה שהגעת להקרנת בכורה שלו בחיפה.
"נכון, הייתי בחרדה. חששתי שאתפרק אחרי זה, אבל זה לא קרה. אבידע עשה עבודה טובה, הוא יודע לעשות סיפור ממה שכתוב בין השורות, שזאת היכולת שמגדירה אמן אמיתי. חוץ מזה, אני חושבת שבסך הכל הסרט עושה טוב לתדמית שלי, כי רואים שאני שחקנית טובה. מסתכלים על הקטעים בכיכובי מ'המלאך היה שטן', ומבחינים שהעבודה שלי נטולת דופי. התנועה, הבעות הפנים הכל ברמה גבוהה. הבעיה היחידה היתה שגז, האידיוט הזה, הוסיף לי דיבוב של מישהי צברית, וזה כל כך בולט ולא מסונכרן. חוץ מזה, בגלל שכמו כל פרענק הוא לא אהב שחורות, הוא גם כפה עליי לשים פאה. ועדיין, אפשר להתרשם שאני מיומנת היטב בעבודת המשחק, ואני אומרת את זה כאדם שתמיד ביקורתי כלפי עצמו".
עכשיו את מרוצה מהעבודה שלך בסרט, אבל בזמנו פרשת לפני סוף הצילומים. מה הביא אותך לזה?
"כי לא יכולתי יותר. גז סחב אותי במשך שנה שלמה, על חומר גלם של שעתיים וחצי, ובסוף הגיעו מים עד נפש. מה שבר את גב הגמל? כבר אז השתמשו בתוכן שיווקי, ובגלל שלגז לא היה כסף, הכל היה על קומבינה. למשל, קראתי 'לאשה' כך פתאום באיזה סצינה כי הם נתנו לו כסף. ואז הוא ביקש ממני ללבוש שמלה קצרה בשיא החורף רק בגלל שקיבל תשלום מאיזה בוטיק, אבל אני פשוט לא יכולתי לעשות את זה. היה לי קר מדי. אז פרשתי. ואז הוא החליף אותי באיזו שחקנית שבכלל לא היתה דומה לי, כאילו כלום".
למרות כל מיני מהלכים אמנותיים תמוהים כאלה, האם את באמת חושבת ש"המלאך היה שטן" ראוי לתואר "הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים"? כלומר, אין ספק שהוא גרוע, אבל האם הוא עד כדי כך גרוע?
"אתה יודע מה? לא, הוא לא עד כדי כך גרוע, אפילו שרק עכשיו, בעקבות הכתבות עליו, הצלחתי להבין מה העלילה שלו. במרחק הזמן, באמת אפשר להתייחס אליו בסלחנות. אחרי הכל, בינינו, כל העשייה של הקולנוע הישראלי בזמנו היתה די חובבנית. אף אחד לא למד קולנוע אז. אפילו 'אסקימו לימון' שבו שיחקתי אחר כך היה אמנם סרט טוב, אבל לא עד הסוף. אז היו עוד סרטים ברמה של 'המלאך היה שטן', והסיבה היחידה שהוא כשל בצורה כה חריפה ונעלם מן האולמות אחרי כמה ימים היתה שלגז לא היו את הקשרים הנכונים. אבל באופן עקרוני, הפנים של הסרט הזה היו הפנים של התעשייה אז, ובכלל של המדינה כולה".
את לפעמים מצטערת שלא נולדת מאוחר יותר? את חושבת שהיום היו לך יותר הזדמנויות?
"בטח. אז לא היה כאן כלום, חוץ מהמוזיקה הקלאסית והצבא, שתמיד היו ברמה בינלאומית, הכל היה כאן פרובנציאלי. אתה יודע, היום אני מסתכלת בטלוויזיה ורואה תכניות איפור, וזה כל כך מדהים אותי, כי בזמנו אף אחד כאן לא ידע לאפר, ואני הייתי מאפרת את עצמי. זה לא ייאמן איך שהארץ הזאת נראית. תל אביב היום ברמה של כמעט כל עיר גדולה בעולם. אז, לא ידענו כאן איך להתלבש ולא ידענו איך לקבל אורחים. היום אנשים שעושים סרטים מגיעים לזה אחרי שלמדו, אחרי שנסעו בעולם. אז, מי נסע בעולם, תגיד לי, מי נסע? הלוואי שהייתי שחקנית צעירה בימינו. הקולנוע היום נראה כל כך יותר טוב. ראיתי עכשיו את 'הערת שוליים', למשל, איזה סרט נהדר זה. רואים שסידר, או סידרה כמו שאני קוראת לו, כי ככה זה בידייש, גדל על תרבות ידיישקייט".
אז במרחק הזמן את קצת יותר סלחנית לגבי "המלאך היה שטן". אבל אם היית יכולה לחזור בזמן ולוותר על ההשתתפות בו, היית עושה את זה?
"האם הייתי חוזרת בזמן ומוותרת על 'המלאך היה שטן'? ועוד איך! איזו שאלה. תבין, לפני שהגעתי לכאן והופעתי בסרט הזה, כיכבתי בתיאטרון ברומניה ושיחקתי בצעירותי בסרט שהיו מקרינים אותו בטלוויזיה הלאומית פעם בשנה. ברומניה, נשארתי בת 18 במשך שלושים שנה. אז אחרי שאני משתתפת ברומניה בסרט כזה, להגיע לישראל ולהופיע במשהו כמו 'המלאך היה שטן'? ברור שחבל לי שזה מה שקרה. אולי, אם הייתי עושה הרבה דברים טובים אחרים אחר כך, והיה לי עכשיו כבוד ופנסיה מכובדת, הייתי מסתכלת על זה אחרת. אבל זה עצוב לי, כי כשאני מסתכלת אחורה, אז אני רואה שכל מה שהיה לי זה פירורים כמו 'המלאך היה שטן'".
ועל "אסקימו לימון" את גם מתחרטת, לא?
"לא, מה פתאום!"
אבל הצהרת לא פעם שזה הסרט שגמר לך את הקריירה.
"אני לא אמרתי את זה, זה חארות שלא יודעים לכתוב החליטו בשבילי, כל מיני עיתונאים עם תסביכים. למה שאתחרט? 'אסקימו לימון' זה סרט שאנשים אהבו. הוא מכר שלושה מיליון כרטיס, וזה כשהיו כאן ארבעה מיליון אנשים. אהבו אותו ואהבו גם את הדמות שלי, הקהל מת על סטלה המגמרת. עד היום אני יכולה לקבל הנחות אם רק אבוא לחנויות ואגיד שאני סטלה המגמרת, אבל אני אשה תרבותית מכדי לעשות דבר כזה".
אולי מה שפגע בך בהמשך לא היה עצם ההשתתפות בסרט, שהוא באמת פולחן כמעט חד-פעמי, אלא מהות התפקיד שלך. הבאת גישה אירופאית למיניות במדינה עצורה מינית, ובגלל זה הפכת מיידית משחקנית מקצועית ללא יותר מ'סטלה המגמרת'.
"תראה, באמת היה לי קל להתפשט, אבל זה לא בגלל הרקע האירופאי, אלא בגלל שאני רקדנית בהכשרתי. לרקדניות יש מודעות גבוהה לגוף אחרי הכל, זה כלי העבודה שלהם. אז לי לא היתה בעיה עם עירום, אבל הקהל כן עשה מזה עניין גדול. אני לא אשכח, איך בזמנו הוזמנתי לאירוע באיזה בית חולים, ואשה אחת ניגשה אליי וביקשה ממני ללמד את הבת שלה להיות 'יותר חופשייה'. אתה מבין, זה מה שביקשו ממני, מאופליה, שקראה את מיטב ספרות העולם וגם הופיעה בכמה הצגות על פי הספרות הזו. ככה התייחסו אליי. בשביל לנצל את המומנטום של 'אסקימו לימון', הייתי צריכה לרכוב על העניין הזה של המין, אבל לא רציתי, כי אני אדם סולידי ומהוגן".
למרות כל זה את עדיין מסרבת לזרוק את כל האחריות לדעיכת הקריירה שלך על "אסקימו לימון". אז מה היו הסיבות לכך שכמעט ולא מצאת תפקידים משמעותיים לאחר מכן?
"בעיקר בגלל הקנאה של השחקנים מסביבי. הם לא אוהבים מצליחנים, אז ישר אחרי 'אסקימו לימון' התחילו לשים לי רגליים. גם כשהתפוגגה קצת ההילה של הסרט, עדיין הקנאה ליוותה אותי לאן אשר הלכתי, בגלל שתמיד משכתי פוקוס, והיו אנשים שלא יכלו לעמוד בזה. זו הסיבה שפיטרו אותי מ'חימו מלך ירושלים' של עמוס גוטמן, משהו שעד כמה שאני יודעת, גוטמן הצטער עליו עד יומו האחרון, כמו גם אלונה קמחי ששיחקה שם. נוסף לכל זה, אני גם מאוד ביקורתית, ואני לא טובה באודישנים. אז כל הדברים האלה הפריעו לי מאוד".
ועדיין, הלהט שלך להופיע בקולנוע לא דעך ולו במאום.
"ממש לא. אני מתה להיות מועסקת, אני מקבלת כל הזמן הזמנות מרני רהב לאירועים שלו. אבל הוא מזמין אותי כי הוא מתייחס אליי בתור אייטם, ואני תמיד מתביישת לבוא ולהגיד לו שייקח אותי לאיזה פרסומת. כבר הגעתי למצב נואש שחשבתי לעבוד בספונג'ה, שזה משהו שאני טובה בו, אבל אני עדיין שומרת על אופטימיות. אני לא עושה הרבה, ובגלל זה יש לי בעיות בזרימת הדם, ולפעמים אני מודה בא לי פשוט להתאדות, ובכל זאת אני מאמינה שמשהו יבוא. אני מרגישה שיבוא איזה תפקיד. אני גם חושבת לצלם בעצמי סרט. היום, הרבה יותר ריאלי לעשות זאת בעצמך. יש לי גם רעיון, אבל לא אגלה אותו. זה סטארט-אפ. כן, סטארט-אפ! אתה רואה, אני מכירה את המונחים של הצעירים. אז אני כבר לא צעירה וכבר לא יפה, אבל עדיין יש לי תקווה".
את עדיין יפה.
תודה.
עדיין מזהים אותך ברחוב?
"כן, לפחות שלוש-ארבע פעמים ביום. ואני רואה איך האנשים בשוק ואיך עובר להם בראש 'אוי, איך היא הזדקנה, אופליה'. לפעמים הם אומרים את זה בשקט לעצמם, ולפעמים הם אומרים את זה בקול, ומלטפים ומנשקים אותי. הם עושים את זה במין אמפתיה כזאת, כאילו כדי להגיד לי שזה לא נורא שהזדקנתי, אבל בעצם הם מנחמים את עצמם. כי אם אני הזדקנתי זה אומר שגם הם הזדקנו, וזה בלתי נתפס בעיניהם, שהזמן עובר ככה, ושאנשים עוברים כאלה שינויים".
רצית שהראיון הזה יהיה ברוח אופטימית.
נכון.
אז בוא נסיים אותו כך. מה היית רוצה שיקרה, משאלה אחת.
"לזכות באוסקר!".
כלומר, בפרס אופיר?
"לא, לא. לזכות באוסקר בשביל מדינת ישראל".
אבל אם זוכים בפרס בקטגוריית הסרט הזר, זה הולך לבמאי, לא לשחקנית.
"אז לא נורא, שיילך לבמאי, אבל שזה יהיה בסרט שאני שיחקתי בו. רק אוסקר יפצה אותי על החיים הקשים שהיו לי".
התגעגעתם לסטלה המגמרת? ספרו לנו בפייסבוק
"אסקימו לימון" בוואלה! VOD