דיון לא אחראי

סודות מדינה לא אמורים לעלות ל"דיון ציבורי". לעיתונאים, או למומחים-מטעם-עצמם, אין מושג אם צריך או לא צריך לתקוף את איראן כדי למנוע ממנה להצטייד בנשק גרעיני נגד ישראל. היחידה שעשויה לקבל החלטה היסטורית כזו היא הממשלה - אבל כנראה שהכל כשר במאבק להפלתה.

האדמירל וויליאם דניאל ליהי היה קצין-צי נחשב ומוערך. חמישה כוכבי זהב עיטרו את מדיו - הדרגה הבכירה ביותר בכוחות הצבא האמריקניים. חוכמתו וניסיונו העניקו לו מוניטין; עד כדי כך, שבעיצומם של הימים השחורים ביותר במלחמת העולם השנייה, החזיר אותו רוזוולט לשירות ומינה אותו לראש מטה הנשיא כמפקד עליון של הכוחות המזוינים. מתוקף אישיותו, הוא גם היה היועץ הצבאי המקורב ביותר לנשיא והאיש המקשר בינו לבין ראשי הזרועות.

כשמת רוזוולט באפריל 1945, בעוד המלחמה ניטשת עדיין באירופה ובמזרח הרחוק, המשיך ליהי בתפקידיו תחת הנשיא החדש, הארי טרומן, שכיהן עד אז כסגן נשיא. אחד הדברים הראשונים שבהם עודכן הנשיא החדש היה בסוד הגדול מכולם: פיתוחה של פצצת האטום האמריקנית. כן, לטרומן, סגן נשיא, לא היה מושג על קיומו של "פרויקט מנהטן". עד כדי כך נשמר סוד המדינה. רק מי שחייב היה לדעת, ידע. אפילו סגן הנשיא היה מחוץ לתמונה - עד שהפך לנשיא, המפקד העליון.

"אדוני הנשיא", אמר לו האדמירל ליהי, היועץ הצבאי הבכיר, "אני חושב שמכל הטעויות שעשינו, זו הכי מטופשת. זה לא יעבוד. פצצת האטום לא תצליח להתפוצץ. ואני אומר את זה כמומחה לחומרי נפץ".

וכל השאר, היסטוריה.

"ההחלטה להטיל את פצצת האטום היתה של הנשיא טרומן", קובעת ההיסטוריה הרשמית של צבא ארה"ב. "מעולם לא הוטל בכך ספק, וגם מול הגל הגואה של ביקורת, נטל טרומן על כתפיו את כל האחריות להחלטה. הוא לא שיתף בהתייעצויות את זרועות הצבא; הוא נסמך על עצתו של צוות יועציו המצומצם ביותר, אבל ההחלטה הסופית היתה שלו, ושלו בלבד". חלק מהיועצים תמכו בהתקפה, כדרך הבטוחה ביותר להביא לסיום מהיר של המלחמה, ולחסוך בחייהם של מיליונים, אמריקנים ויפנים גם יחד. אחרים התנגדו - ביניהם האדמירל ליהי, שסבר לא רק שהפצצה לא תעבוד, אלא שגם אין זה מוסרי לעשות שימוש בנשק הגרעיני.

ויתר על כן, רבים מבין המדענים שפיתחו במו ידיהם את הנשק ההרסני ביותר שנבנה בידי אדם פנו גם הם לנשיא - תחילה לרוזוולט, ואחרי מותו לטרומן. אל תשתמשו בפצצה, ביקשו. היו שם חתני פרס נובל למכביר, אנשים שבחוכמתם פיצחו את הגרעין והיתוו את הדרך לנצל את הגילוי לשימוש ככלי נשק. אנשים כמדענים נילס בוהר, למשל, וליאו זילארד. "ההחלטה מה לעשות בפצצה צריכה להינתן לשיקול דעתם של מי שמתמצאים בנושא, הקומץ שפיתח אותה", אמרו.

אבל טרומן הוא שקיבל את ההחלטה. שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן היסבו נזק עצום ועלו בחיי מאות אלפי יפנים, אבל גם הביאו לסיום מיידי של מלחמת העולם השנייה. הן גם נתנו את האות למירוץ חימוש גרעיני - אגב, כפי שחזה אותו זילארד. אבל במבט לאחור, ייתכן שדווקא הנשק הגרעיני הוא שמנע, מכוח ההרתעה ההדדית - "הרס הדדי מובטח", אומר המונח באסטרטגיה גרעינית - את פרוץ מלחמת העולם השלישית. החלטתו של טרומן הטילה את צל ענן הפטרייה על העולם, אבל גם עיצבה את פני ההיסטוריה, ולאו דווקא לרעה. עניין של פרשנות.

מה שאינו עניין של פרשנות הוא שישנם סודות מדינה, ושישנם תחומים שבהם אין זה נכון לקיים "דיון ציבורי". מהטעם הפשוט שאם למומחים אין תמיד מושג בתחום שהם-עצמם מופקדים עליו, לא כל שכן לאזרח מן השורה. המומחים, לפחות, עשויים לקבל מודיעין (עניין בעייתי בפני עצמו); אבל האזרח אינו יכול להסתמך על דיווח של "סיגיניט" (מודיעין אלקטרוני) או "יומינט" (מודיעין ממקור אנושי), של לוחמת מחשב או של מרגל שהושתל ליד אוזנו של מקבל החלטות במדינת האויב.

אין סוד גדול יותר מהסוד הנוגע לעצם קיומה של מדינה. אז למה לעזאזל, ובאיזו חוצפה, מעזים כמה כלי תקשורת אצלנו, ובראשם "ידיעות אחרונות", להעלות "לדיון ציבורי" נושא כל כך סודי, כל כך חשוב, כל כך קיומי - כמו השאלה אם צריך, לא צריך, לתקוף את איראן כדי למנוע ממנה להצטייד, ולהשתמש, בנשק גרעיני נגד ישראל? בשם מי, ובשם מה, מפלבלים בעיניהם עיתונאים חסרי כל ידע וקובעים נחרצות כי שני אנשים טרופי דעת מובילים אותנו אל האבדון? מה הם יודעים, המומחים-מטעם-עצמם, שיכול להעניק לטענותיהם משקל סגולי כלשהו סביב נושא שמשקלו כל כך כבד?

התשובה פשוטה: אין להם מושג. בעיניהם, כך אני מתרשם, הכל כשר במאבק להפלת הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו. לא הלך עם "הצונאמי המדיני"? לא הצליח עם המחאה החברתית? הפתיע אותם עם שחרור גלעד שליט? יאללה, נמשיך את המלחמה באמצעים אחרים. גם ברק כשר ביטחון מפריע להם, אז עכשיו נטיל את הקלף האיראני. ואם בדרך נעסוק בפומבי בסוד שעד כה נשמר בחדרי חדרים - לא נורא. הרי תמיד אפשר לטעון שאנחנו עושים את זה דווקא כדי למנוע אסון. בלהט קדוש נפזר את העמימות, נפגע בהרתעה, נרים את המסך, נחשוף את הסודות בהדרגה, נספק תחמושת לאויבינו. עוד יום ועוד יום - מה כל זה חשוב, לעומת המטרה האחת, הקדושה, להעיף מה שיותר מהר את הממשלה הזו, שהרי היא לא משלנו. ובכלל, מה עם "תהליך השלום"?

בטהרן ודאי משפשפים את העיניים מדי בוקר, כשהם רואים את גיליונות "ידיעות אחרונות", וייתכן שגם מתגלגלים מצחוק, כשהם צופים בכמה פרשנים במהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית. הם לא יכלו לצפות למתנות טובות מאלה. ולא רחוק משם הצנטריפוגות ממשיכות להסתובב, מעשירות עוד ועוד קילוגרמים של אורניום לכדי חומר בקיע, כזה שניתן להכניסו לפצצות. מישהו חושב שזה לא נכון? כדאי שיראה מה נחשף אתמול בבוקר לגבי סוריה. לפי פירסומים זרים, מדינת ישראל תקפה שם כור והשמידה אותו והסירה מעליה סכנה קיומית. נכון? לא לגמרי. יש עוד כור. עליו כנראה לא ידע המודיעין. וגם אם ידע - אותו, איש לא השמיד. אולי גם את זה צריך לחקור מבקר המדינה, כפי שהציע אתמול פרשן טלוויזיה מכובד, שלגמרי במקרה מפרסם טורים גם ב"ידיעות אחרונות".

לא כך הדבר, יאמרו המבינים. הרי ישנם כמה אנשים בכירים ביותר לשעבר, שעד לפני שסיימו את תפקידיהם (בלי הארכה, למגינת ליבם) היו שותפי סוד - ויש האומרים שמכיוון "מקורביהם" מהלכות שמועות על ההתקפה שאוטוטו תבוא, ושהם שכבו על הגדר כדי למונעה, כי אם תצא לדרך - הלך עלינו. אז אולי צריך לסמוך דווקא עליהם, על מי שהיו, ויודעים? ואולי סילקו אותם בגלל עמדתם האמיצה?

אולי, ואולי לא. כי אם לכאורה כל מחול השדים הזה נובע מנקמנות אישית - הרי זו שערורייה גדולה עוד יותר. שותף-סוד אמור להישאר שותף-סוד לנצח. זה חלק מהאמון הבסיסי שעליו בנויה כל מערכת. ב"ווסט פוינט", האקדמיה לקצינים בארה"ב, טבועה על כל קיר הסיסמה "חובה, כבוד, מולדת". ערכים בסיסיים, פשוטים, מחייבים. לא כל שכן כאשר ממלאי התפקידים אמורים לשמור ולהגן על עצם קיומה של המדינה. זה חל על אנשי צבא, וגם על כל בעל תפקיד בכיר שהוא.

מה אנחנו יודעים על איראן? בקרוב יתפרסם דו"ח חדש של סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ויש לקוות שהוא יוסיף עוד פרטים וירים את המסך על מה שאחמדינג'אד ועמיתיו מכינים. בינתיים אפשר להניח, על בסיס פירסומים זרים, שהאיראנים ממשיכים לקדם את תוכניתם לנשק גרעיני. יש האומרים כי לא אצה להם הדרך: הם פשוט מכינים, ומכינים. למצב הזה קוראים "מדינת סף" - מדינה שמכינה את כל המרכיבים הדרושים, מניחה אותם על המדף, וברגע המתאים - לשיקולה - נוטלת את חלקי התשבץ, ומרכיבה פצצה. ואז, זה מהיר. מאוד מהיר.

האיראנים אינם טיפשים. אילו רצו להודיע לעולם שיש להם נשק גרעיני - היו יכולים לעשות זאת. אילו רצו לפתוח במלחמות - היו עושים זאת. אבל מאז תום מלחמת איראן-עיראק, ב-1988, הם מעדיפים שמישהו אחר יעשה עבורם את העבודה. לכן הם יוצרים גרורות: בלבנון, בעזה, בתימן, בעיראק, במזרח אפריקה. כשנוח להם, הם מניחים בצד את האיבה הפנים-איסלאמית, ולמרות היותם שיעים - מטפחים תנועות סוניות. חמאס, למשל. או האחים המוסלמים בכמה וכמה ממדינות ערב.

ובינתיים, הם ממשיכים בשלהם, לצבור עוד ועוד מרכיבים על המדף, עוד קילוגרמים מועשרים, עוד נפצים. עד לרגע שבו יחליטו להרכיב את הפצצה. ואגב, בניית מתקן גרעיני אינה בעיה כל כך סבוכה מרגע שמדינה גדולה, בעלת אמצעים, מחליטה לעשות זאת. הטכנולוגיה די נושנה, בעצם. ואפילו להרכיב פצצה על חרטום טיל - יותר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. במוזיאונים צבאיים במערב יכול המבקר לראות טילים מפורקים, כאלה שטווחם הגיע לאלפי קילומטרים וראש הנפץ שלהם היה גרעיני. הם במוזיאון, כי כבר עברו 50 שנה ויותר מאז היו בשירות פעיל. מה שהיה מסובך אז, ודאי פשוט יותר כיום. וחוץ מזה, איראן רכשה זה מכבר את התוכניות של המדען הפקיסטני עבד אל-קאדיר חאן - אבי פצצת האטום הפקיסטנית. ולפקיסטן יש לא רק פצצות, אלא גם טילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים. די פשוט, בעצם, מרגע שמחליטים. סביר להניח שברגע האמת יצטרך המודיעין להביא את המידע: האם בטהרן כבר מצרפים את הרכיבים זה לזה. נו, וגם מוישה מפתח תקווה צריך להיות ממוען למידע המודיעיני הזה, היישר ממטה המוסד?

נו יופי, אומרים העיתונאים כאן. אז להם תהיה פצצה, ולנו לפי מקורות זרים יש פצצה, אז יהיה "מאזן אימה", וכולנו נחיה בשלום זה עם זה. הרי כך היה בתקופת המלחמה הקרה, לא?

נכון, כך היה. בהבדל קטן אחד: ארה"ב, וגם בריה"מ של פעם, היו מדינות רציונליות. אפילו הקומוניסט האדוק ביותר הבין שביום פקודה תיחרב מוסקבה עד היסוד. וכשהעז ניקיטה חרושצ'וב לקרוא תיגר על ארה"ב במהלך הכי מסוכן אי פעם - הצבת הטילים בקובה - לבסוף, אל מול איום גרעיני אמיתי, הוא נסוג בו.

אבל אחמדינג'אד? והאייתוללות? מישהו מאיתנו באמת יודע מה הם יעשו? אולי כדאי פשוט להקשיב להם. בקרב רבים מהעיתונאים בישראל עוד רווחת הדעה כי מה שמנהיג מוסלמי אומר נגד ישראל "מיועד לצורכי פנים", קרי: לקהל שלו, ואילו מאחורי הקלעים הוא מדבר אחרת, מתון יותר. ההיסטוריה לא ממש מחזקת את הפרשנות הזו. אולי עדיף לשמוע את הדברים, ולהתייחס אליהם כפשוטם? "נבעיר את המזה"ת באש הגיהינום, נשמיד את הסרטן הציוני, ואז יבוא המהדי", אמר אחמדינג'אד לא פעם. האם זה לצורכי פנים, או שהוא מתכוון למה שהוא אומר?

עדיף היה לכולם אם ארה"ב היתה פותרת את הבעיה האיראנית. היא לא עשתה את זה עד היום. עדיף היה, אם העם האיראני היה מפיל את שלטון האייתוללות ופונה מערבה. הוא לא עשה את זה עד היום. לכן, יש לנו בעיה עם איראן, בעיה קיומית. ולבסוף תצטרך ההנהגה לקבל החלטה - אולי לבד.

מי זה האנשים האלה שיחליטו בשבילי, זעם שלשום אחד הפרשנים בטלוויזיה. למקרה ששכח: זו הממשלה הנבחרת, וככה זה בדמוקרטיה. הארי טרומן, רב-סרן בדימוס ובעל חנות סדקית קטנה בקנזס לפני שהפך לפוליטיקאי ולנשיא, הוא שקיבל החלטה היסטורית. גם כאן, הממשלה הנבחרת היא שעשויה לקבל החלטה היסטורית. לא מופרך להניח שרבים מאזרחי המדינה אינם אוהבים את הכותרות מטילות האימה שנחתו עליהם. אולי הם אפילו מעדיפים שקבלת ההחלטות דווקא תישאר בידי הממשלה הזו. בידיה - ולא בידי העיתונאים. כי לעיתונאים מותר לטעות, שהרי ממילא איש לא ממש טורח לעמת אותם עם מה שפירסמו שלשום, וכבר התבדה אתמול, או עם מה שיפרסמו היום, ויתבדה מחר. קברניט מקבל החלטה - והוא צריך לחיות איתה, ולשאת באחריות. כלפי בני עמו, כלפי ההיסטוריה. חבל שאי אפשר לשאול את מנחם בגין ז"ל מה הלקח שלו מהחלטתו לתקוף את הכור העיראקי ב-1981. מול התנגדויות מבפנים, ובלי "דיון ציבורי".

"הדיון הציבורי" על התקיפה באיראן הוא חסר אחריות, ומסוכן לביטחון המדינה. אין ספק שאם, ירחם השם, תהיה לאיראנים פצצה, ואם, חס וחלילה, ישתמשו בה נגדנו - גם אז, מתוך ההריסות, יקומו אותם עיתונאים יודעי כל וחסרי רסן, ינערו את האבק והטיח מבגדיהם ומבלוריתם, וייצאו מייד במסע האשמות נוקב: "למה הממשלה לא עשתה כלום?" יזעקו, "מחדל!" - ו"ידיעות אחרונות", במהדורת עמוד אחד, עוד יעשה מזה כותרת ראשית.