המושג "מרגרינה" מתקשר אצלנו בעיקר לימי הצנע. לא היה סימן היכר גדול יותר מהמוצר המבחיל הזה למדיניות הקיצוב ששלטה במדינת ישראל בשנות החמישים. עד כמה שזה נשמע מוזר, לא רק אצלנו נאלצו לסבול מעיסת השומן הצמחית, גם נורבגיה של אותה תקופה "נהנתה" משפע של מרגרינה, שחיפה על מחסור במוצרי מזון אחרים. הסופר רוי יקובסן גדל על לחם עם מרגרינה בתחילת שנות ה-60, והעוני ששרר במדינה עד אמצע העשור היה מקור ההשפעה העיקרי שלו בכתיבת "ילדת פלא", שתורגם לאחרונה על ידי דנה כספי.
אוסלו, 1961, פין הצעיר ואמו האלמנה גרים בדירת שיכון קטנה. האם עובדת בחנות נעליים ולא מסוגלת לגמור את החודש, ולכן היא מחליטה להכניס דייר הביתה. קריסטיאן, ברנש צעיר ומסתורי בעל מקור הכנסה לא ברור, מגיע להתגורר בחדר קטן, וזמן קצר לאחר שהוא מתמקם מצטרפת שותפה נוספת: לינדה, בתו בת ה-6 של מפעיל מנופים שהוא במקרה אביו המנוח של פין. יש משהו מסתורי בקריסטיאן וגם הרבה סימני שאלה אצל לינדה, כך או כך - התרחבות השבט גורמת לחייהם של פין ואמו להשתנות מקצה אל קצה.
כמו רומני חניכה אחרים, גם "ילדת פלא" מציג את מצבה של החברה המקומית דרך תיאור התפתחותו של נער צעיר, שאת העשור הזה החל עם הקפת הגלובוס של יורי גגארין וסיים אותו עם הנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח. יקובסן מתאר את הסיקסטיז בצורה מדויקת, יוצאת דופן ומעוררת השראה (עמודים 146-147): "אנחנו עולם שלם. יקום ששט לו באיטיות אכזרית מבעד לשנות השישים, העשור שיהפוך כובע ומעיל ארוך לסולו גיטרה צורם, העשור שבו גברים היו לנערים ועקרות בית לנשים, העשור שהפך את העיר ממשהו ישן ובלוי שזיכרונו לא בגד בו למשהו חדשני נגוע באלצהיימר קטלני, עשור שהבלאי מובנה בתוכו, מרסק הסלעים החברתי של מהפכת התרבות הנורווגית, כשמערכת הקואורדינאטות עצמה הלכה לעזאזל יכולת לשלוח חזיר לתוך תחילת שנות השישים ולקבל קופסת גפרורים בקצה השני. עשור שזכה לתהילה מוגזמת, עשור שקרי שלא הובן כהלכה, העשור שלי".
למי שתהה, הפסקה הזו היא אולי תמצית ההסבר מדוע "ילדת פלא" הוא ספר שפרץ את תחומי נורבגיה ותורגם לכל כך הרבה שפות. הדמיון לכל חברה אחרת בתחילת שנות השישים, ובהן גם החברה הישראלית, לא מסתכם במרגרינה. יקובסן מעלה בספר בעיות רבות שנדמה כאילו נלקחו היישר מהמציאות שהיתה מנת חלקנו אז ובמקומות רבים נמשכת גם היום: מערכת חינוך חסרת סבלנות וסובלנות, אוכלוסייה שאינה מתחשבת בשכבות החלשות, רפואה שמחפשת פתרונות קלים ויחסי הורים וילדים שמאופיינים בצביעות ובחוסר כנות.
"לא ייאמן איך המבוגרים מסוגלים לספר את השקר הכי שקוף ועוד להיעלב כשהשקר נחשף", אומר פין בעמוד 147. יחסיו עם אמו טעונים, הוא חש שהיא מסתירה ממנו, שכולם מסתירים ממנו; גם ילדים משקרים ומיתממים, אבל לסודות שלא מספרים המבוגרים יש אפקט הרבה יותר קטלני.
כך יוצא שכשצריך להגן על לינדה, מסתבר שהוא, בסך הכל ילד בן 9 או 10 (גילו המדויק אינו מצוין בספר) מתמודד לבדו עם כל העולם. זה יוצר אצלו תחושת בלבול בלתי נמנעת (עמוד 141): "כבר לא הייתי ילד ובכל זאת הייתי ילד, ולא רציתי להיות לא זה ולא זה, אלא מישהו אחר". כל זה נאמר אחרי שפין מסביר את נקודת השפל החדשה בחייו הצעירים (עמוד 132): "כל הדברים החדשים באו בחצי השנה האחרונה בשלבים או כמו מפולות קטנות, כאילו ביקשו להחדיר לתודעתי את העובדה שהמרחק בין אמא וביני הולך וגדל, כאילו יד בלתי נראית מנחה אותם בקפידה ושוקדת ליצור פרידה סופית".
"ילדת פלא" הוא עוד אחד מאותם ספרים שגורמים למבוגרים לעצור לשנייה לחשוב, להרהר על מהות יחסיהם עם ילדיהם ולתהות מה ומתי כדי להסתיר מהם. חסרונו טמון בכך בכך שיקובסן לא מצליח לשמור על רמת עניין אחידה בעלילה, והספר נכנס לעתים לכיסי אוויר קטנים שמפיגים את המתח ומוציאים מריכוז. מלבד הנקודה הזו אין פגמים ברומן החשוב, הרהוט והמהנה הזה. ואם עוד היינו צריכים סיבה טובה לקריאה על ניסיונה של משפחה להיחלץ ממצב של שפל חברתי ומעמדי, הרי שהאירועים האחרונים בישראל אפילו מחזקים אותו ברלוונטיות הראויה"