שלוש קריעות קרע מכתב הרבנים שחיזק את ידי נשיא המדינה לשעבר משה קצב ברקמת הציונות הדתית. שלוש קריעות קשות וכואבות זו מזו. הקריעה הראשונה היא המוסרית, השנייה ציונית והשלישית דתית-תורנית.
הקריעה המוסרית: מי יגן על החלשים?
התשתית המוסרית הבסיסית המקובלת בכל חברה הגונה ובחברתנו בפרט, היא החובה להגן על העשוק מפני עושקו, על החלש מפני החזק, ועל העובד מפני מעבידו בעל הכוח והסמכות. במיוחד נחוצים הדברים בתחום שבינו לבינה, כשהטרדות ופגיעות מיניות של נשים על ידי גברים בעלי סמכות ומרות הפכו לבושתנו למכת מדינה.
מהו המסר הציבורי והחברתי העולה מן הרבנים המחזקים את ידי מר קצב שהורשע באונס על ידי בית משפט ישראלי? הרי אף אם נאמר לרגע לצורך הדיון שאכן יודעים הרבנים בבירור שהאיש חף מפשע וזך כבדולח, הרי עצם העובדה שבעיני רובו של הציבור ככולו האיש הוא אנס מורשע יש בה כדי להעביר מסר הפוגע נואשות בנשים הרבות הנפגעות על ידי גברים בעלי סמכות ומרות עליהן. אשה תחשוש בצדק להתלונן בחושבה שרבנים בעלי סמכות מוסרית נוטים שלא להאמין לנפגעות ומעדיפים את גרסת האיש בעל המעמד והכוח ובלבד שיהיה "דתי" או מסורתי באופן זה או אחר.
מן הצד השני, האין כאן מקום לחשש שגברים בני בליעל ינצלו לרעה את מעמדם כנגד נשים ביודעם שאם רק יכחישו את עוונם גרסתם היא זו שתתקבל? אשר על כן אף אם משוכנעים הרבנים בחפותו של האיש, התמיכה פומבית שהביעו באדם שהעם כולו רואה בו אנס היא מעשה פגום הקורע את התשתית המוסרית של חברתנו.
הקריעה הציונית: מי מקבל את ריבונות המדינה?
הקריעה השנייה היא זו הקורעת את היריעה האידאולוגית עליה בנויה התפיסה הציונית דתית המקבלת על עצמה את ריבונותה של מדינת ישראל. הכרה בריבונות המדינה והזדהות עימה אינן מתמצות בהליכה לצבא, אף לא בהתנדבות ליחידות מובחרות ככל שתהיינה. הכרה בריבונות היהודית, הפלא הגדול שזכינו לו בחסדי השם בדור האחרון, היא קבלת סמכות המדינה, הכוללת כידוע את שלוש הרשויות - המחוקקת , המבצעת והשופטת.
נכון, גם בית משפט גבוה ככל שיהיה, יכול לטעות. אולם על מנת להוכיח ולקבוע את טעותו,יש להתווכח עימו בדרכים מקובלות כהבאת ראיות נגדיות וכיו"ב, בהסכמה על כללים מקובלים ומוסכמים של צדק ומשפט. אמירה נחרצת הקובעת שבית משפט שהשקיע מאות רבות של שעות בשמיעת עדויות, בחקירות ובבירור העובדות, טעה באופן קיצוני, מבלי להוכיח זאת בדרך כלשהי, יש בה התרסה על עצם סמכותה של מערכת המשפט בישראל. על סמך מה בדיוק קבעו אותם רבנים נכבדים את קביעתם? החקרו הם את הנשים הנפגעות? או שמא שמעו עדים אחרים המעורבים בעניין? החקרו הם את הנאשם על גירסתו? האין זה נכון להוציא לציבור את מסקנותיהם על מנת לשכנעו שאכן נעשה כאן משפט עוול? קביעה פסקנית המזכה עבריין מורשע בבית משפט כשאין בצידה מסכת טיעונים סדורה ומגובשת, משמעה התרסה בוטה שבבסיסה עומדת כפירה בסמכות המדינה לשפוט עבריינים באשר הם. מדינה שכזו שבתי משפט שלה שופטים עוול, מרשיעים בזדון ליבם את הצדיק וגוזרים עליו עונש חמור על לא עוול בכפו - היש עוד מקום לברך עליה ולחגוג על קיומה?
הקריעה הדתית: מה התורה חושבת על כל זה?
הקריעה השלישית, אולי הכואבת מכל, היא הקריעה הדתית, חילול השם הנורא. האלו הם פניה של תורתנו הקדושה? "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" כך מבטאת התורה את יחסה לאונס, בהשוואתו לרצח ממש! האם אכן דעתה של תורה היא שניתן לזכות עבריין מורשע באונס על ידי בית משפט (ולו יהא זה בערכאות של נוכרים) על סמך טעמים נסתרים ועלומים מעין כל? אם זו תורה היא, אומרים רבים, "אל יהי חלקנו עימה". (ולא זו אף זו, שהרי גם לפי גרסת סנגוריו נעשו מעשים בין הנאשם והמתלוננות, אלא שלטענתם היו אלו מעשים בהסכמתן. הכיצד אפוא יכולים רבנים בישראל המחנכים לקדושת המשפחה לגונן על מעשים אלו?) ושוב, אף לשיטת הסבורים שהאיש זכאי, וכי לא היה להם לחוש לאופן בו יתקבלו הדברים בציבור? אם זה אינו חילול השם , איני יודע חילול השם מהו! דומני כי על כולנו מוטלת חובת המחאה ואין אנו רשאים להיבטל ממנה.
שלוש קריעות, זו קשה מזו וזו כואבת מזו.
* הרב יהודה גלעד הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא