כבר חלפו 20 שנה מאז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ודומה כי הרבה לא השתנה. לישראל היו שישה חודשים להתכונן ולהתגלגל לקראת התקפת הטילים; אילולא כן, מצבנו אז היה דומה למצבנו היום: מחסור חריף בערכות מגן, אוכלוסייה חשופה, קריאה לעזרה ולבסוף, כרגיל על פי המתכון הישראלי ועדת חקירה ממלכתית. הקתרזיס הלאומי שלנו.
ייתכן שזיכרון קצר הוא מתכון לחיים ארוכים. העם היהודי נודע בזיכרונו הארוך ובכך שאינו שוכח דבר, אך זו טעות: אנו שוכחים, רוצים לשכוח, ואוהבים לשכוח. כך הצלחנו להסתיר את הפחד העמוק שפקד אותנו ערב מלחמת המפרץ הראשונה ובמהלכה. עטפנו אותו בהומור, הרחקנו אותו בסיפורי הווי וזיכרונות ובעיקר אנו ממאנים לזכור ולהבין כי האיום של אז החריף והעצים.
עוד בוואלה!
רגע של חסד שאותו לא אשכח
רצה אז הגורל, ובעיקר סדאם חוסיין, וחודשים חלפו עד שהטילים הראשונים נורו על ישראל ב- 17.1.1991. זה היה זמן חיוני להיערכות. היום, הזמן הזה אינו עומד לרשותנו, והאש עלולה לפרוץ בכל רגע נתון והפעם גם להגיע לכל פינה של ישראל. האם עכשיו אנו ערוכים? נדמה לי שיותר טוב. פיקוד העורף, הרשויות, ראשי הרשויות וארגוני המתנדבים. את ואני והיא ואנחנו. כבר הפנמנו את האיום על העורף ועשינו את שלנו. כך חשבנו, עד שפרצה האש הגדולה בכרמל והבהירה, שוב, למי ששכח, כי חוזקה של השרשרת הוא כעוצמתה של החוליה החלשה ביותר. פעם מערך הכבאות וההצלה, ופעם המחסור ב-40%, חוזר ב-40% בערכות מגן לאוכלוסייה. ארבעה מתוך עשרה ישראלים לא יהיו מוגנים בעת מבחן. נראה לכם סביר?
לי עצמי היתה זכות גדולה להנחות את האוכלוסייה בעת התקפות הטילים. זה היה תפקיד שנבנה ונוצר תוך כדי מלחמה כדי לכוון את האוכלוסייה בעת הלחימה. זכיתי והציבור האמין בדברים שהעברתי אליו ונהג בהתאם. זה היה רגע של חסד שאותו לא אשכח.
20 שנה חלפו מאז מלחמת המפרץ הראשונה, הרבה השתנה באזורנו, והרבה לא. גם השיער הלבן והקמטים אינם יכולים להסתיר את העובדה הבסיסית: האיום על העורף הוא יותר מוחשי, יותר משמעותי ויותר אמיתי מאשר אז. ומה אנחנו עושים?
נ.ב ואפילו מים אין הפעם לשתות. אפילו.