לפעמים כל החומרים הנכונים במקום ובכל זאת העוגה לא תופחת, הבניין עקום, הקהל לא מוחא כפיים. בקולנוע, כמו בכל האמנויות היפות, ישנו מרכיב הקסם, זה שמדביק הכל יחד ומעניק את המימד הנשגב, שהופך אותו לחוויית חיים מועצמת. ההעצמה שמציע הקולנוע היא זו שבשבילה הצופה מפנה מזמנו כדי שהסרט יאמר לו משהו על חייו שלו, כל דבר שימלא אותו בהשראה, עניין או רעיון חדש. ב"התפרצות X", סרטו של איתן צור על פי ספרה של עדנה מזי"א (שגם כתבה את התסריט), נמצאים החומרים הנכונים, אבל הקסם פשוט לא קורה ולא בהכרח ברור איזו סיבה יש לעצור את חיי הצופה כדי שיפנה 102 דקות מזמנו לצפות בחיים הדלילים של הסרט הזה.
בסרט אנו מתוודעים לאילן בן נתן (יוסי פולק), פרופסור מקשיש ומרופט לאסטרופיזיקה, כבד גוף והליכות, שנשוי לנעמי (מלאני פרס) היפהפיה והצעירה ממנו בעשורים. מה בדיוק חיבר בין שני האנשים האלו - גם אם מתעלמים מפער הגילאים הברור והקלישאתי - קשה להבין מתוך הסרט. אילן (שלא כיוסי פולק, בדרך כלל) הוא נטול כריזמה, יבשושי כצנון ואין בו רמז לברק המחשבתי שאמור היה למשוך את נעמי הרעננה אליו, בזמן שעוד נמשכה אליו כמובן.
עוד בוואלה!
נדמה שגם אילן חושש שהוא לא בדיוק מציאה, מה שכמובן הופך אותו לחרדתי לחלוטין בכל הנוגע לנעמי ולאהבתה אליו. מהר מאוד מסתבר שיש לו את כל הסיבות לחשוש, כיוון שהיא בוגדת בו עם האמן היצרי עודד ספרא (רמי הויברגר בתפקיד קטן וסקסי), דבר שהוא מגלה בקלות וזריזות יתרה. בנסיונו הפתטי לשמר את אהבתה של נעמי אליו, מגיע נתן להתעמת עם ספרא דנן, מפגש שנגמר באופן אלים והופך את הפרופסור לפושע מן המניין. ברקע אנו עדים למערכת היחסים המסרסת בין נתן ובין אמו השתלטנית והייקית (אורנה פורת), בה הוא נועץ בכל צעד ושעל והיא גם הכומר המוודה שלו ושותפתו לפשע ולהסתרתו.
החיסרון הגדול ביותר של "התפרצות X" הוא הקצב הבלתי סביר שלו: הוא איטי, שלא לומר נשרך ובין פאוזה לפאוזה אפשר לשמוע את השיערות מלבינות. מותחנים בנויים על חוסר שלווה מתמיד, כזה שאם הוא מופר ברגעים של שקט זה רק מפני שהדממה מורטת עצבים אפילו יותר בשל מה שעתיד להגיע אחריה.
"התפרצות X" בנוי על יותר מדי שקט ופחות מדי דרמה. עבודת הבימוי המוקפדת והחכמה של צור בטלוויזיה ("הבורגנים", למשל) לא עוברת מאיזושהי סיבה אל המסך הגדול והשחקנים נופלים בין הפאוזות והאיטיות, ולא מצליחים לייצר שום עניין באשר למה שהם אומרים או עושים.
עוד בוואלה!
ככלל, התחושה הכללית היא של סרט טלוויזיה אנכרוניסטי, כזה שאין בו סאבטקסט, והדיאלוגים הם פונקציונליים לחלוטין. ההשטחה המתמיהה הזו מאבדת את כל הקסם הפוטנציאלי שיש בעלילה או בדמויותיה, ואף אחת מהן (לרבות אורנה פורת שעושה מיטב המאמצים להיות הפוגה משעשעת בעלילה הנמתחת) לא מצליחה לחדור אל מתחת לעור ולכבוש את הלב. לא רק שהן אינן מתקשרות עם הקהל, גם בינן לבינן הכימיה נעדרת לחלוטין. כך, לא ברור מה יש לנעמי לחפש אצל נתן המשעמם, או לנתן לחפש אצלה מלבד היותה יפה.
באמת שלא ברור מדוע "התפרצות X" לא מצליח להמריא, ויש בזה אפילו משהו מתסכל - לכאורה, הספר "התפרצות X" היה אמור להפוך לתסריט אפל, פסיכולוגי ובעל טוויסט שמותיר את הצופה מסופק והמום במקביל; שילובה של עדנה מזי"א כתסריטאית, הליהוק היעיל (על הנייר), ואיתן צור כבמאי טלויזיה מוצלח במיוחד שחצה את הכביש אל המסך הגדול כל אלו היו אמורים להבטיח כמעט את התוצאה הסופית. אלא שבקולנוע אין ביטוחים, וכאמור בהתחלה כל החומרים המשובחים בתבל לא יבטיחו שהעוגה לא תיפול בצאתה מהתנור.