ממש לאחרונה נכנס לארון הספרים הישראלי ספר בעל משמעות תרבותית, מהפכנית ומשונה שטרם זכה להכרה. מדובר במפעל תרבותי, שבראייה רחבה והיסטורית בהחלט אפשר למנותו עם תרגומו של אונקולוס את התורה לארמית, עם מפעלם של 70 הזקנים שישבו באלכסנדריה ותירגמו את התנ"ך ליוונית ואפילו עם מרטין לותר, מייסד הרפורמציה, שתירגם אותו לגרמנית. על מה אני מדבר בהתלהבות כזאת?
על יציאתו לאור של הספר "תנ"ך רם", התרגום הראשון (מתרגם: אברהם אהוביה) של התנ"ך מעברית לעברית מדוברת, או "ישראלית", אם תרצו. הרעיון שמאחורי מפעל התרגום הזה פשוט. לנסח את התנ"ך מחדש, בלי השפה הארכאית ומלאת הפאתוס. הכוונה היא להפוך את ספר הספרים לנגיש הרבה יותר לבני הנוער, שכנראה התרחקו ממנו בשל הסגנון הלשוני המסורבל והעמוס שלו.
אבל אני מתנגד לכך. מה לעשות שהתנ"ך הוא טקסט ייחודי. והוא לא רק חיבור לשוני, אלא מסמך שאחראי על עיצוב תודעתם של כמה מיליארדי אנשים, וככזה הוא חורג את גבולות היצירה הספרותית המוכרת. ולא רק זאת, אלא שבשבילנו, דוברי העברית, זהו הספר המצדיק את החיבור שלנו, היהודים החיים כיום בישראל, לאדמה של ארץ ישראל ולשפה העברית.
מדברים עברית אחרת
לכן על אף החינניות הקלילה שאפשר למצוא ב"תנ"ך רם", ואף שזהו תרגום מרתק, הוא בעיקר מלמד עד כמה רחוק התרחקנו מבסיסו של הרעיון המהפכני של הציונות: להפוך את העברית משפת קודש לשפת קיום יומיומי.
משהו קרה לנו בדרך ביחס לעברית. הפוסט?מודרניזם, הכפר הגלובלי ובעיקר הקרתנות הישראלית, דחקו את העברית חזרה אל ארון הספרים מאובק. שפה שמוטת לסת, אך שימושית וקלה הרבה יותר, הפכה לשגורה בפי כל.
למעשה אנחנו מדברים עברית אחרת - מעין עברית לועזית של פרסומות ו?SMS. עברית קצרה, מהירה וישירה. בלי מקום לסגנון מיותר או לעושר לשוני מסורבל.
התרגום הוא לא מעשה רע כשלעצמו. במרחב הלשוני של היום כנראה אין מקום לתנ"ך ולשפתו במתכונתו הישנה. הוא שמור לבתי הכנסת ולשיעורים בבית הספר. לכן הומצא "תנ"ך רם", שאמור לפשט את הדברים.
אך צריך לומר בצער כי בעולם שבו אין מקום לתנ"ך ישן, גם אין מקום לחדש. ספר הספרים, שאנו מתהדרים בכתיבתו, כבר מזמן הפך ללא רלוונטי לחיינו. לא בנרטיב שלו, לא בגיאוגרפיה שהוא משרטט, לא במוסר שהוא מייצג וגם לא בלשון שבה הוא כתוב.
ואת הבעיה הזו גם התרגום הקליל והתמציתי ביותר של התנ"ך לא יפתור.