חמימות חולפת: יום הולדת 40 לדנה ברגר

עבור לא מעט ממתבגרי הניינטיז המוקדמים, "עניין של זמן" היא מיתולוגיה של ממש, ה-דבר לצפות בו ביום הברזה מבית ספר בחינוכית. שם, חיכתה להם דנה ברגר, כבר אז סוג של סמל תל אביבי בזכות בלאגן, הכתבות במקומונים, טקסטים כמו "חוץ לארץ", התלבושות הפרובוקטיביות והאפיל של סמל מין. משם, חזרה ברגר לתיכון והפכה לנערה שרואים בדרך לגימנסיה, בתלבושת אחידה, כשהיא משמשת ככלי החינוכי של רונית וייס-ברקוביץ', כותבת הסדרה, להדגמת החוליים והקשיים של גיל ההתבגרות. מה לא עבר על ברגר ב"עניין של זמן"? הריון לא רצוי והפלה? צ'ק; הסתבכות בסמים ודפיקות פראיות של משטרה בדירתו של הבויפרנד שהתגלה כדילר? צ'ק; צ'יק פייט עם איילת זורר, שרון חזיז, גלית גיאת ואסתי ירושלמי? צ'ק צ'ק צ'ק צ'ק.

אלא שבזכות כל אלו וגם המיתולוגיה שלה כבחורה עליה כתב חמי רודנר את "נפלת חזק", ברגר הפכה לפנטזיה בלונדינית של הדור ההוא, התקווה לרוקרית נשית שהיא קצת יותר מופרעת מאסתר שמיר וקצת פחות אובדנית מענבל פרלמוטר של המכשפות. הרי בלאגן הפכה אותה למלכת המקומונים, ו"מלך", להיט הסולו הראשון שלה (1993), גילם את כל התקוות האלו עבור גברים חרמנים ונשים פמיניסטיות וכאילו מיתג אותה תחת ז'אנר מסוים. במבט לאחור נדמה, שחלק מהיחס הביקורתי כלפי הקריירה של ברגר נבע מאותה פנטזיה לא ממומשת, שספק אם ברגר באמת התכוונה אליה מלכתחילה.

אחרי אלבום הבכורה, ברגר הבינה שפנטזיות מביאות אותך לרדיו, אבל בשביל פרנסה אמיתית היא תצטרך מעט יותר. לכן, בחמש השנים שעברו בין האלבום הראשון ל"פשוט להיות" (1998), אלבומה השני, היא שיחקה בסרטים (תפקידה ב"לילסדה" של שמי זרחין זכור לטוב), הופיעה בקמפיינים ועשתה את הדבר הזה, שרוקרים מבינים בשלב השני של החלום שצריך לעשות – לשרוד. לכן גם אלבומה השני הוא מפוכח ומוצלח בהרבה ובאופן יחסי לשאר הקריירה שלה – הוא גם המוצלח מכולם.

גם באלבום זה היה להיט גדול ("מחכה לו"). אבל דווקא הלהיט הקטן יותר ("חמימות חולפת" למילים של ורד קלפטר) ושיר כלל לא מוכר ("איפה הוא עכשיו") סימנו את המהפך הגדול בגישה של ברגר לחיים, כפי שהשתקפה מתוך השירים. ב"חמימות חולפת" היא מדברת על ניפוץ אכזרי ומהיר של אשליה וב"איפה הוא עכשיו" היא כבר מבכה את מה שלא יהיה: "ומה אתה אומר", היא שואלת במילים של דן תורן, "שנגנוב כיכר של לחם? נאכל אותו לוהט, שתכאב לנו הבטן". הקינה הזו, לזמנים שלא יחזרו, הוציאה מברגר את השירים הטובים בקריירה שלה וגם הם – לא חזרו מאז.

אז ברגר ויתרה על החזרה לתמימות, והלכה בכל הכוח על אהבת הקהל. היא מצאה את עופר מאירי, שהפיק לה אלבום שעובד על כל התדרים הנכונים של גלגלצ, ואכן - הסינגלים ממנו פירקו את רדיו אמצע הדרך: "לומדת לעוף" לפתיחה, "עד הקצה", "יש בזה טעם" ו"אהבה" יצרו אלבום שאולי העביר סופית מהעולם את פנטזיית הרוקרית אבל הפך את שיריה ללהיטים בסדר גודל שלא ידעה לפניו וגם לא אחריו. לכן, ברגר עושה צדק עם האלבום וחגיגות העשור שהיא מתכננת לו, שכן אלמלא הוא, ספק אם היה מה לחגוג.

מאז "עד הקצה", דנה ברגר משייטת: היה לה את "תוך כדי תנועה", גם הוא בהפקת מאירי, ששוב הביא להיטים, אך נקטל בביקורות וגם לא נמכר כקודמו; היה את התפקיד היפה ב"שבתות וחגים" והתפקיד החביב ב"המכון", שלא האמירו לקריירת משחק מצליחה ברנסנס של הקולנוע הישראלי באותו עשור. היה את האלבום "יום יום", בו ניסתה את מגע הקסם של לואי להב ונתקלה בחומת חוסר הרלוונטיות המוזיקלית שלו; ויש את הניסיון האחרון, האלבום עם איתי פרל, שגם זכה להתעלמות יחסית עד שהגיעה ההצלה בדמות "הנה באתי הביתה", שיר הנושא של "חטופים", מהסדרות המצליחות של העשור, שהחזיר את ברגר לעניינים.

אלא שספק אם זה יספיק הלאה. אחרי שעברה כמעט את כל המסלול שהתרבות הישראלית יכולה להציע ליוצר, לדנה ברגר לא נותרה ברירה אלא לחזור הביתה, לימים שבהם כולם היו בטוחים שאם היא שרה "תחשוב שזה חוץ לארץ" אז זה באמת חוץ לארץ ולא המציאות הישראלית האפורה.