עולם הקיבוץ, שחוגג בימים אלה מאה שנים לקיומו, נוסד והתקיים בתקופה שלא היתה טובה לרעיון המונח ביסודו של הקיבוץ. הקיבוץ בנוי כולו על רצונו החופשי של האדם להיות חבר בחברותא הקיבוצית, בעוד שהמחצית הראשונה של המאה ה?20 התאפיינה במשטרי עריצות שנבנו על ביטול רצונו החופשי של האדם, על רמיסתו על ידי מנגנוני טרור, על דיכוי ועל השפלה מידי המדינה הטוטליטרית.
הקיבוץ מושתת על האדם שמוכן לוותר מרצון על ביטויי אגו ועל צבירת רכוש, בעוד שמחציתה השנייה של המאה ה?20, ובעיקר אחריתה, ביטאו התמכרות להאדרת האגו ולתאוות אין?קץ לממון ולרכוש. הקיבוץ נבנה על סולידריות ואחריות הדדית ברמה אנושית גבוהה ביותר, וכל זה התרחש בתקופה שבה הרס הסולידריות, ביטול האחריות והעזרה ההדדית והאלהת האגואיזם האנטי?חברתי הגיעו לשיאים שהאנושות לא ידעה כמותם.
הקיבוץ התבסס על כך שהאדם ויתר מרצון על כל שימוש באלימות, כולל אלימות מילולית, כלפי חבריו לקהילה הקיבוצית, אך זה קורה בעידן שבו האלימות הופכת כמעט לשפה הרווחת: אלימות ביחסים בין מעבידים לעובדים, בין בני מגזרים שונים, בין בני משפחה, בין בני נוער במסגרות חינוך ובין בליינים באתרי בילוי.
אף אחד לא הכריח אף אחד להצטרף לקיבוץ, ואיש לא נאנס על ידי שום מנגנון להישאר חבר קיבוץ, וזה קרה בעיצומה של המאה ה?20, מאה שבה חייהם של מרבית בני האדם עוצבו בעיקר על ידי פחד: פחד ממשטרות חשאיות וממנגנוני חושך, פחד נורא מאבטלה ומעוני, פחד מהרס צלם האדם הנזרק לרחוב והופך לערימת סמרטוטים בשולי מדרכה, פחד מאלוהים ופחד מנציגיו ומסוכניו עלי אדמות.
מול כל אלה חי האדם בקיבוץ בלי אל, בלי מלך ובלי גיבור. ומעל לכל: בלי פחד מאף אחת מהישויות המפחידות האלה המטילות את חיתתן על המוני בני אדם בעולם שהפחד מושל בו.
ויתור על אגו ורכוש
פלא הוא שכל זה קרה בסביבה של מחסור ואיומים קיומיים רבי עוצמה. בלי עורף וגיבוי של מדינה, שעדיין לא היתה קיימת, הלכו קבוצות של נערים ונערות להקים קיבוצים במקומות מבודדים. שום צבא אדיר לא עמד לפניהם, כדי לגבות אותם ולהבטיח את קיומם. שום תקציבי עתק לא הבטיחו להם איכות חיים בדיור איכותי מסובסד. הם גרו תחילה באוהלים, אחר כך בצריפים שאותם הקימו במו ידיהם. את דרכי העפר לקיבוציהם לא סללו פועלים קשי יום שצבא רב עוצמה מפקח על תנועותיהם; את מטעיהם הם טיפחו במו ידיהם; את קטיף הפירות עשו בגיוסים בשבתות שבהם עבדו, בנוסף על ששת ימי השבוע, ואת שדות הפלחה שלהם לא עיבדו פועלים תאילנדים.
הקיבוץ גם לא היה פרבר שינה כמו אותם יישובי?שינה שתושביהם יורדים מהם בוקר בוקר לעבוד בערי החוף וחוזרים אליהם ערב ערב במכוניותיהם בכבישים סלולים, מגודרים ומאובטחים היטב (כבישים שנבנו בידי ילידים חסרי זכויות שנאבקים על פת לחם).
כך, בתוך עולם עוין את עצם הרעיון הקיבוצי, ובתוך סביבה בלתי ידידותית לחלוטין לאורח החיים הזה, יצר הקיבוץ תרבות חיים שהתבססה על הוויתור הקשה ביותר לאדם שגדל והתחנך בחברה תחרותית?רכושנית: ויתור על אגו ועל רכוש.
משה הס, שחנך את מרקס בצעדיו הראשונים לרעיון הסוציאליסטי, טען שיידרשו 150 שנות חינוך כדי לשחרר את האדם מהמנטליות של חיפושית הזבל שכל עניינה ועיסוקה בחיים מתמצה בהגדלת כדור הזבל שאותו היא מגלגלת לחור שלה, ועליו היא שומרת מכל משמר. מרקס לעג להס שפיקפק באפשרות לממש סוציאליזם עם בני אדם ודימה את אורח חייהם לחיי חיפושיות זבל.
כיום, בשיאו של עידן חיפושית הזבל, מתברר שהס היטיב להבין בחושיו את חולשות האדם. מרקס היה חריף ממנו בשכלו, אבל חלש ממנו בתובנותיו לגבי טיבו של היצור האנושי, אותו חומר שממנו ביקש לבנות את החברה החדשה.
ואף על פי כן, בתולדות האנושות יירשם הקיבוץ כדוגמה לקהילה אנושית שבמשך שני דורות ויותר הצליחה להוכיח שהאדם מסוגל להתעלות על דפוסי חיי חיפושית הזבל גם כשלא מצמידים אקדח לראשו, וגם כשלא ממלאים את ליבו פחד ואימה מאלוהים ומשליחיו עלי אדמות.