הם שלושה מפקדים בדרג הביניים של צה"ל. הם אלה שנמצאים בשטח ומבצעים את הפקודות שמונחתות עליהם מלמעלה. הם אלה שישלמו את המחיר על פאשלות ואילו את הקרדיט על הצלחות מבצעיות ייקחו הקצינים הבכירים. הם גם אלה שמפקדים על הילדים שלכם.
בשבועיים האחרונים נפגשתי עם שלושה מפקדי יחידות בצה"ל, אנשי שטח, שבחרו להישאר בצבא כדי להגן על העם. רס"ן מורן גת היה הראשון שפגשתי. הוא הצעיר שביניהם, בן 29, רווק שמתגורר בקריית חיים ומפקד ספינת הטילים אח"י 'חרב'. השני היה סא"ל נרי הורוביץ, בן 32, נשוי ואב לילדה בת שנה, מתגורר בגדרה ומפקד גדוד רשף בחיל התותחנים. השלישי היה סא"ל ג', בן 39, נשוי עם שלושה ילדים וגר במגורי המשפחות בבסיס רמון, שם הוא מפקד על טייסת העטלף.
תנאי היום יום של השלושה שונים מאוד, אבל כמעט מדי יום הם ניצבים מול אותה סכנת חיים. אבל לא רק על מלחמה דיברנו, על גם ובעיקר על עצמם ועל פקודיהם, "דור הפייסבוק, כמו שהם מכנים אותם. תתפלאו, הם רואים עצמם לא רק מפקדים, אלא מובילים חברתיים.
החיילים השתנו, המשימה אותה משימה
"התפקיד שלנו הוא ליצור חברה טובה יותר, אני לא מתבייש להגיד את זה", אומר סא"ל ג'. "ואנחנו עושים את זה על ידי כך שאנחנו יוצרים אדם טוב יותר. אנחנו מדברים על החיילים לא רק על המשימות וזהו, אלא גם מעבירים מסר של ערכים שיוצר חיבור למשימה, שיבינו למה הם מחמשים מטוסים ולמה לכל חייל יש הצדקה". סא"ל הורוביץ מסכים להגדרה הזו. "בלי קלישאות, מה שאנחנו עושים כאן זה שליחות. אני באופן אישי מרגיש שאני מגן על הבית שלי, ואם לא על שלי אז על הבית של אדם אחר וזה מה שאני מעביר לחיילים, ורובם הגדול מבין את זה. החבר'ה הרעים לא רוצים לעשות אתנו שלום, ועד אז אנחנו חייבים להיות כאן".
לדבריהם, הדור שמגיע היום לצבא שונה מקודמיו. מדובר בחיילים עם הבנה טכנולוגית טובה, אבל גם הרבה יותר אינדיבידואליסטים. לפקד על חיילים כאלו דורש מהם משהו אחר, משהו שהמפקדים שלהם לא נדרשו להתמודד איתו. "אנחנו מקבלים חיילים מצוינים, אבל הם שונים לחלוטין מהחיילים שהכרתי כשאני התגייסתי", אומר רס"ן גת. "אנחנו היינו הרבה יותר תמימים, נאיביים. היום יש חיילים שהמכוניות שלהם מחכות מחוץ לבסיס, החיילים רגישים יותר, בזה אין ספק. הם יודעים בדיוק מה מגיע להם ומה הזכויות שלהם ומכירים הרבה יותר טוב ממני את חוקי מטכ"ל. הייתי מגדיר אותם כ"בני טובים".". תודעת השירות המפותחת של החיילים, לדברי רס"ן גת, עדיין מפתיעה אותו. "יום אחד ביקשתי מחייל להכין ארוחה במטבח בספינה, וכשחזרתי גיליתי שהוא לא התקדם בכלל כי הוא לא ידע איך לקלף תפוחי אדמה. חסר להם את הערסיות של פעם, אין כבר פועלים שחורים. אני מעדיף ככה. אני לא צריך חייל ביריון אלא חייל חכם ופיקח יותר".
לעומתו, סא"ל ג', המבוגר מבין השלושה, רואה את הדברים קצת אחרת. "אני לא רואה הרבה הבדל ברמת החייל כיום לבין החייל שהתגייס לצה"ל לפני 20 שנה, למעט השינויים בסביבה. החיילים של היום ממש לא יותר מפונקים. אני רואה אותם אצלי בטייסת עובדים מסביב לשעון, רק תן להם לחמש מטוסים וכמה שיותר, ובסוף היום החייל יחייך מאוזן לאוזן". לטענתו, המפקד עושה את כל ההבדל "אם אתה כמפקד מחבר אותם למטרה ואתה מסביר לו מה אתה מצפה ממנו, הוא יבין את זה ויעשה מה שצריך. נכון, אפשר להגיד שהם הדור של הפייסבוק, אבל אם אתה מפקד עליהם אחרת, הם ייצאו גם דור אחר. אני יכול גם לקחת מהם את הפלאפונים ולהחזיר אותם בסופ"ש. אז נכון, מפריע לי שיש בזה מצלמה או שהם מקיימים שיחות חסרות ערך של 'מה קורה' ומה המצב' 'מה הולך' ובזה מסתיימת השיחה, אבל מבחינתי טוב מאוד שידברו עם חבר או החברה. פעם היה רק טלפון ציבורי אחד והיום לכל אחד יש אייפון. אני לא רואה עם זה בעיה".
השינוי בחיילים מתבטא לא רק בחוסר יכולת לבשל ארוחה, אלא גם בשדה הקרב. העובדה שהחיילים מבינים איך העולם עובד היום, אומר סא"ל הורוביץ, גורמת להם להתנהג אחרת. "היום החייל הוא נבון יותר, מחובר מאוד למה שקורה בעולם, אבל גם מאופק יותר בפעילות המבצעית, כי הוא מבין יותר את ההשלכות של כל פעולה שלו. אני רואה את זה גם במהלך מעצרים וגם בפעילות במחסומים. היום אתה רואה שהחיילים התבגרו, מבינים יותר טוב שכל פעולה יכולה להיתפס אחרת בעיני הפלסטיני או בעיני אדם אחר. החייל היום הולך אחרי המפקד, אבל הוא שואל שאלות ומצפה להסברים".
אמא וכרמלה נמצאות על הקו
השלושה חלוקים על האופן שבו יש להתמודד עם הטלפונים הבלתי נגמרים מהורי החיילים. רס"ן גת סיפר, שבמכתב ששלח להורים הוא צירף את מספר הטלפון שלו, ואילו סא"ל הורוביץ הסתפק בכתובת האי-מייל. סא"ל ג' הסתפק בלפרסם את הטלפון של הלשכה, מה שלא מנע מחלק מההורים להשיג אותו גם בנייד. "אני מקבל טלפון מהורה אולי פעמיים בחודש" הוא אומר, "וכל הורה שמתקשר, אני מברר וחוזר אליו עם תשובות גם אם הן לא מוצאות חן בעיניו. אני אישית לא נותן את המספר שלי, אבל מי שרוצה יכול להגיע אליי, ואין לי שום בעיה עם זה. יש בסיסים עם מש"קי הורים? אז למה יש מפקדים? המפקד הוא האבא והאימא ואם משהו מפריע לאחד ההורים הוא יכול להתקשר לטלפון של המפקד הישיר של הבן"
רס"ן גת, לעומתו, פתוח הרבה יותר. "אני פרסמתי את המספר שלי ולעיתים אני מקבל טלפונים מההורים, בדרך כלל עם שאלות כמו 'למה הבן לא יצא הביתה' או למה הוא יצא באיחור', וזה בסדר גמור. אני מעדיף שההורה יתקשר אליי מאשר שאני אקבל את התלונה ממקום אחר". "אני מקבל טלפון לנייד בערך פעם בשבוע" אומר סא"ל הורוביץ, "בעיקר עם תלונות. החל מלמה הילד לא יצא לקורס הזה ועד הבן שלי לא מרגיש טוב, וכל טלפון אני אומר להורה שאני אבדוק את העניין, כשאני אומר להם את האמת, גם אם היא לא נעימה. למרות זאת, אני חושב שזה רע ושההורים לא צריכים להתערב כי החיילים שלי, שהם הילדים שלהם, יכולים לדאוג לעצמם".
מה בדיוק צריכה לדעת כל אם עבריה?
השלושה מבינים את כובד האחריות שהמדינה הטילה עליהם, והם עושים את תפקידם מבחירה ובהנאה. קידומים? פוליטיקה בצבא? לא שהם מכירים, מבחינתם, הספינה, הגדוד או הטייסת הם כל עולמם, מה שקורה מעליהם בצמרת צה"ל לא קשור אליהם. אם יש תכונה שאולי אפשר לייחס לקצונת הביניים בצה"ל היא שהם ציונים תמימים. והמשכורת הצבאית? "אין לי מושג איך קוראים את התלוש", אומרים שלושתם. סא"ל הורביץ אומר שהוא אפילו לא פותח אותו.
"יש לי שני מבחנים שמדריכים אותי בחיים", אומר סא"ל ג', "הראשון הוא האם אני קם עם חיוך בבוקר והשני, האם אני נמצא במקום שבו אני אשפיע הכי הרבה. בגיל 25 חשבתי לעזוב את הצבא. רציתי להיות דיפלומט. כמי שעלה לארץ מארגנטינה בגיל צעיר הרגשתי שזה הדבר הציוני הבא. אבל אז הסתכלתי על החיים שלי בחיל האוויר והחלטתי להמשיך את החיים כנווט וכמפקד בחיל האוויר. בכלל, יש פעולות מבצעיות, שעליהם אני לא יכול לספר, שאתה אומר לעצמך- זה שווה הכל. האחריות נעצרת אצלך. יש לך ממלכה גדולה שכוללת אחריות על חיי אדם שכל עיני העולם מביטות עלייך".
רס"ן גת: "אני חושב שהרגע שבו החלטתי להישאר בצבא היה באינתיפאדה השנייה, אחרי הלינץ' ברמאללה. לראות את החיילים נזרקים מהקומה השנייה, פתאום אתה מבין שאתה נקרא עכשיו למשימה של ביטחון המדינה. אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות שם, איפה שצריך אותי ואיפה שאני יכול לתרום. אם זה בים, אז בים. אין לי שום רצון לשבת מול מסך של מחשב".
אלא שבניגוד לרס"ן גת, שני המפקדים האחרים מקריבים גם את משפחתם למען תפקידם. הורוביץ, המג"ד, כנראה מקריב קצת יותר לעומת מפקד הטייסת, שמשפחתו תגור במרחק של 5 דקות נסיעה ממשרדו בכל בסיס בו ישרת. "אשתי אומרת לי", מספר סא"ל הורוביץ, "שכל עוד אני עושה את מה שאני אוהב, היא איתי, וזו הקרבה למען המטרה. אני יודע שמה שאני עושה משפיע על הביטחון, אין לי תחושת סיפוק יותר גדולה מזה. היו פעמים ששאלתי את עצמי מה אני אעשה מחוץ לצבא, ולא הגעתי לתשובה. אני אוהב את מה שאני עושה, ואם צריך לגדל ילדה בת שנה בשלט רחוק ולראות אותה רק פעם בשבועיים, אז זה חלק מהשליחות. למפקד טייסת יש משפחה בבסיס, אבל אני את שלי לא רואה, אני משתדל להגיע לפחות ערב אחד בשבוע הביתה, אבל אין מה לעשות, כמה שלא תנסה, אתה מפספס חלק ניכר מחיי המשפחה. ".
סא"ל ג' מהעבר השני, זוכה להגדיר עצמו כ"מכין סנדוויצ'ים לילדים בבוקר יותר טוב מארומה", אבל מאידך צריך לחוות את המעבר משקט פסטורלי בסלון לטיסה מעל שמי לבנון בתוך דקות. "אני מבין שלמג"ד אין את התנאים שיש לי, אבל כל אחד והתפקיד שלו, עם היתרונות והחסרונות. לפעמים אני נרדם ליד אשתי, מתעורר באמצע הלילה, טס למשימה, ואחרי כמה שעות חוזר למיטה כשלאשתי לא היה מושג שנעלמתי בכלל. אתה רוב הזמן בכוננות, רגע אחד אתה מתחת למיזוג משחק עם הילדים ורגע אח"כ אתה מעל מדינת אויב באירוע שיכול להיגמר רע. זה מעבר שלא קל לעשות אותו".
תפקיד חייו?
כך או כך, הבחירה שבקריירה הצבאית והפיקודית לא עוזבת אותם. אין לנו חרטות, הם אומרים. "אני משתדל שלא להסתובב בחוץ עם מדים", מספר סא"ל הורוביץ, "לא כי אני מתבייש חס וחלילה אלא כי חשוב לי לעשות את ההפרדה הזאת, וגם לשבת בבית קפה כמו כל אזרח במדינה. ובאמת לפעמים אתה רוצה לשבת ורק לשתות כוס קפה בשקט, אבל הדאגות תמיד יהיו לך בראש. אם אתה מפקד בצה"ל, תרצה או לא, אתה מפקד 24 שעות".