מיהי הקבוצה של המדינה

אסף שרעבי הוא אוהד וותיק של בני יהודה כבר הרבה שנים. באחד המשחקים של הפועל תל אביב בבלומפילד זיהיתי אותו בשער 2 צמוד לבנו הקטן כאשר הילד עוטה עליו צעיף אדום. "יש ברירה, לאן אני אקח אותו?", הוא התגונן, "לאהוד את בני יהודה? עם כל הקללות, בלי שום סיכוי ליהנות ולזכות בתארים? מה ייצא לו מזה? אני כבר לא אשתנה, אבל למה להרוס את הילד".

סיפורו של שרעבי הוא משל מצוין לשינוי המתחולל במפת האוהדים של הכדורגל הישראל. האופן שבו הילדים של ימינו בוחרים את הקבוצה שלהם לחיים משתנה. לא עוד זהות פוליטית/חברתית, אלא משהו הרבה יותר מורכב ושיקולים אחרים שמשנים את מאזן הכוחות של אוהדי הכדורגל בישראל בדרך לתמונה אחרת בעתיד מזו שגדלנו עליה בשנים עברו.

התהליך של בחירת קבוצה אהודה, כפי שחלקכם יודעים, לא מגיע לפני גיל 7. פרופסור אלכס אליקים, שחקר את אופן קבלת ההחלטות אצל ילדים, מסביר: "עד גיל 7 אמורה חלק גדול מאישיותו של הילד להתעצב, על פי מה שהוא מקבל מהסביבה. הילד מחקה את האב כמעט בכל מה שהוא רואה ולמעשה עצם העובדה שהאב צופה בכדורגל דרך המסך או במגרש גורמת לילד לרצות להשתייך אליו ולקבוצתו, עוד מבלי שאהב את המשחק או הקבוצה. הוא אוהב את המשחק ואת הקבוצה בעל כורחו בשלב ראשון. אגב גם בגילאים שבין 7-11 הילד עדיין בסימן שאלה גדול וללא יכולת החלטה מעשית, כאשר רק בגיל 12 הוא נפתח לביקורת עצמית ויכולת לעשות את הבחירות שלו".

מה קורה לילדים עד גיל 12 שאביהם אינו אוהד קבוצה? אז הבחירה היא רגעית, או כמו שאומר פרופסור אליקים: "אם אין רקע לדבר, בחירת קבוצה תהיה משהו שידליק את הילד בדיוק כמו תכנית טלוויזיה. זה יכול להיות חבר שייקח אותו למשחק או סתם חשיפה לגול מרגש בטלוויזיה. עד גיל 12, מדובר בעניין של קליק מיידי של חשיפה ולא מעבר לכך. אגב, בניגוד למקרה הקודם שקשור לבחירת האב, במקרה הזה הילד חשוף לשינויים ולא נקשר בצורה הרמטית ולכן האפשרות שיחליף או יבחר קבוצה אחרת בזמן היותו צעיר בהחלט קיימת. זאת לא קבוצתו האהודה, אלא העדפה שעושה לו טוב באותו שלב".

מי שהבין זאת היטב, הם ראשי מכבי והפועל תל אביב, למשל, שבתחילת העשור הפעילו מחקרים בנושא וכתוצאה מכך הפעילו בתי ספר לכדורגל עם אלפי ילדים, בידיעה איזו קבוצה הם יבחרו לאהוד. "הילדים האלה הם גם אוהדי העתיד שלנו", אמר לוני הרציקוביץ על ילדי עמותת מכבים. "חשיפה ראשונית היא מאוד משמעותית בשלבים האלה".

מפת האוהדים המוכרת לנו עד כה התעצבה בשנות ה-70, עשור עם לא מעט שינויים חברתיים במדינה. אז וגם לפני כן, בחירת הקבוצה הושפעה מאוד מהפטריוטיות המקומית, המעמד הסוציו-אקונומי, השיוך הפוליטי וגם השיוך העדתי, או כמו שאומר מנהל העבר של בית"ר ירושלים, אברהם לוי: "פעם דברים היו ברורים. בית"ר ריכזה את הירושלמים הליכודניקים ,כל המקופחים ואלה שמרגישים שהמדינה לא מכבדת אותם, הפועל את השמאל, את הברנז'ה ואליטות של המרכז. בפתח תקוה היו התימנים, באר שבע ריכזה את הדרום שהרגיש לא שייך למדינה ובני יהודה הייתה קבוצה ששכונה שלמה סביבה. עד שנות סוף שנות ה-70 כל האוהדים של בית"ר היו מירושלים, רק משנות ה-80 הכל התהפך".

לא סתם התהפך, אברהם. בעשר השנים האחרונות נערכו חמישה סקרים מקיפים אודות הקבוצה האהודה בישראל, בארבעה מתוכם נבחרה מכבי חיפה, עם 25% מאוהדי הכדורגל בישראל בשקלול כל הסקרים. אחריה מכבי תל אביב עם 20 אחוזים בית"ר ירושלים עם 18 אחוזים. הדאבליסטית הפועל תל אביב עמדה על 12%, עם הפנים כלפי מעלה, בעקבות ההצלחות האחרונות ומבול האוהדים החדש שממלא את בלומפילד. אף קבוצה אחרת לא עברה את רף ה-4% והעוגה מתחלקת בין כ-20 קבוצות, כשבראשן הפועל באר שבע, בני סכנין, מכבי נתניה והפועל פתח תקוה.

איש הפרסום איציק גדיסר סייע בעבר לחברה בריטית לערוך מחקר מסוג כזה עבור בית"ר של גד זאבי בתחילת העשור: "הקהל של היום איבד את הרומנטיקה של פעם והוא ייצמד מהר מאוד להצלחות. חד וחלק, הנוער הולך עם הנאה נטו. בדו"ח ציינו שכל ההמלצות והגימיקים הם 20% מהעבודה. לאורך זמן, רק הצלחות שומרות על הקהל ומגדילות אותו. זו הסיבה מדוע חיפה מובילה בסקרי האוהדים. להבדיל מבית"ר או התל אביביות, יענקל'ה שחר שומר על מוצר חזק ויציב, אף אוהד לא נוטש כמו אצל יריביו. לפני 20 או 30 שנה כמות האוהדים של בית"ר ומכבי תל אביב הייתה פי 3 או 4 מחיפה ואולי פי 10 מהפועל תל אביב. זה כבר לא רלוונטי לחיינו".

לפטריוטיות מקומית, כאמור, כבר אין ערך ממשי. בשנות ה-80 בית"ר ירושלים ייצרה גוש אדיר של אוהדים באיזור המרכז שעדיין מהווה נתח גדול מהקהל שלה. השיוך הפוליטי, העממיות והאוטונטית עשו את העבודה, בדיוק כמו שאוהדי ההיי טק מהמרכז נמשכים למכבי חיפה. איתמר צ'יזיק כבר אמר פעם ש"אם היינו משחקים בבלומפילד, היינו מגדילים את ההכנסות".

באחד הסקרים לעיל, התברר כי מתוך 40 אוהדי כדורגל ברמת גן, מכבי חיפה זכתה לרוב של 16 אוהדים, שהם 40%. סיפורו של תמיר בראשי, אוהד מהמרכז, מסביר גם למה: "הייתי בערך בן 14, כל החברים שלי בשכונה היו אוהדי מכבי תל אביב, הלכתי איתם לרמת גן כמה פעמים, אבל לא היה אקשן. ברגע שראיתי את חיפה ואת בניון מנצחים ושמחים, רציתי להיות שם. הגעתי בגלל הצלחות, אבל היום אני אוהד שרוף".

להתפתחות התקשורת יש השפעה על האופן השונה בו ילדים ונערים בוחרים את קבוצתם האהובה. "החשיפה התקשורתית של היום פותחת את העיניים רחוק, לחיוב ולשלילה. פעם גם בעל ואשה היו בדרך מכלל מאותו מקום או שנפגשו בצבא או בתנועה, היום הכל שונה - פותחים אינטרנט ומכירים מכל פינה בארץ".

דוגמה טובה לכך היא הפועל תל אביב, שהחלה למלא את בלומפילד באוהדיה הנאמנים אך גם באוהדים שנמשכו להצלחה. אוהדיה פחות אוהבים לשמוע זאת, אבל הפועל תל אביב הפכה זמנית להיות קצת כמו מכבי תל אביב בכדורסל מבחינת אווירת הקהל מסביב. איתי קלסר, אוהד הקבוצה, יודע שהכל זמני: "אבוי למי שיחשבו שזה מה שהפועל שווה - 9-10 אלף מנויים ובלומפילד מלא. אני רואה במשחקים את שער 8 עד 11 עם אוהדים שאני לא מרגיש שהם שייכים לכאן, כי ברגע שנהיה אמצע טבלה הרבה מאוד ייעלמו, כולל הרבה מאוד אנשי תקשורת שמזוהים כאוהדי הפועל. תראו מה קרה לבית"ר אחרי גאיידמק".

גל סיבוני, סטודנט מאוניברסיטת תל אביב שהחליט יחד עם בני כיתתו לערוך מחקר על כל נושא אהדת כדורגל ודרך קבלת ההחלטות של האוהד, גילה נתונים מפתיעים שלא תמיד המחקרים שמזמינות הקבוצות או ההתאחדות יכולים לתת. סיבוני בדק את כל התופעות המשפיעות על האהדה, החל מהזדהות והצלחה, דרך שחקנים ספציפיים ועד שיוך עדתי, פוליטי, סוציו אקונומי ואף שיוך מיני. סיבוני וחבריו חילקו בבתי ספר, במגרשים ודרך האינטרנט מעל 5,000 שאלונים עם קרוב ל-20 שאלות. מרבית השאלות אינן קשורות לבחירת הקבוצה, אך מנגד הן גילו מספר נתונים שמראים שקבוצות כמו בית"ר ירושלים ובני יהודה עדיין נמצאות במצב בו חלק מאוהדיהן באים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך באופן יחסי ואינן מפתחות ציבור אוהדים נוסף באיזורים בעלי מעמד גבוה. בהפועל תל אביב הדברים הפוכים.

סיבוני מספר כי "חקרנו בתי ספר בצפון תל אביב ומתוך 146 אנשים, 110 אהדו את מכבי והפועל תל אביב (66 הפועל 54 מכבי), 22 מכבי חיפה, שניים מכבי נתניה, אחד הפועל פתח תקוה ואחד בית"ר ירושלים. בחלק גדול ומרכזי של תל אביב לא היה לבני יהודה אוהד אחד, לעומת 200 נשאלים שבדקנו בדרום תל אביב בתיכונים, ושם כבר הגענו ל-70 אוהדים של בני יהודה ו-38 אוהדים של בית"ר. מכבי תל אביב תפסה את המקום השני בדרום תל אביב עם 60 אוהדים, אך הנתון המפתיע הוא שלמכבי חיפה נספרו כ-22 ואילו להפועל תל אביב, שהיא היום קבוצה פחות משויכת, רק 5 אוהדים. אני מניח שגם בשאר חלקי הארץ זה פחות או יותר דומה, בהתאם לאיזור ולמעמד הסוציו-אקונומי בטווח סטייה של חמישה עד שבעה אחוזים".

סיבוני גם בדק את כל נושא השיוך העדתי והפוליטי: "פרט לאנשים קיצוניים ביותר, כאלה שניתן היה לראות את חוסר היציבות שלהם לאורך כל השאלות, לא נתקלנו בהשפעה עדתית או פוליטית על בחירת הקבוצה האהודה, וזה אפילו לא הגיע ל1% למרות שציפינו ליותר. אני יכול לומר שמעל 80% מהנשאלים הם בעלי זהות פוליטית ימנית, אך אין לכך קשר לקבוצה האהודה עליהם". בקרב עולים חדשים-ישנים מרוסיה ואתיופיה, כמעט ולא נרשמה התעניינות בכדורגל הישראלי, למעט קומץ.

אגב, הנתון המעניין ביותר בשאלון דווקא אינו קשור לכתבה, אך עדיין מעורר הרבה שאלות לגבי הסיפוק שיש לנו כאוהדים. בשתי השאלות האחרונות, נשאלו האוהדים היפותטית מה היו עושים הם יכלו לחזור אחורה בזמן:

א. האם הייתם אוהדים את אותה הקבוצה שאתם אוהדים היום?

ב. האם הייתם בוחרים לאהוד קבוצה בכלל?

לנשאלים היו 3 תשובות אפשריות: כן, לא, וצריך לחשוב על זה. לשאלה הראשונה 96 אחוז ענו כן ושמרו אמונים לקבוצה שלהם. בשאלה השנייה בחרו 66% בתשובה השנייה והשלישית יחד.

לאן זה הולך בעתיד? מותג יציב כמו מכבי חיפה ימשיך לשמור על כוחו ולגדול לאט לאט, בעוד הקבוצות האחרות ינועו בין מאניה לדיפרסיה, ויתבססו על האלמנטים הישנים שבנו את קהלן. איש הפרסום, איציק גדיסר, מבקש להתייחס רק לנתון אחד שיכול להשפיע על העתיד: "לקבוצות שמזוהות עם הצד האותנטי, העממי והמקופח כמו בית"ר ירושלים, בני יהודה ובאר שבע אולי יש מקום לתקווה היות והתרבות הכלכלית של מדינתנו נמצאת בתהליך של העלמת המעמד הבינוני ויצירת דור גדול של מעמד נמוך ועניים, כך שייתכן שהמצב העצוב הזה יצמיח להם כמות גדולה של אוהדים בעשור הקרוב. מכבי חיפה, לעומת זאת, היא הקבוצה האהודה ביותר במגזר הערבי כשאחריה הפועל תל אביב. בהתחשב בתהליך הרבייה במגזר, זה צפוי להשפיע על דור האוהדים הבא של מכבי חיפה והפועל תל אביב".