לאחרונה נקט גדעון סער, שר החינוך, לשון חריפה, גובלת באיום, כלפי המרצים המצדדים בפומבי בהטלת חרם אקדמי על מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל. "כאשר איש אקדמיה ישראלי מטיף לחרם אקדמי הוא חוצה קו אדום. רק במדינה מיוחדת כמו ישראל יש גורמים שמוכנים לתת לדבר הזה לגיטימציה", אמר סער בוועדת החינוך של הכנסת. מתוקף תפקידו משמש שר החינוך גם יו"ר המועצה להשכלה גבוהה, כלומר הגוף המפקח ואף המתקצב את המוסדות להשכלה גבוהה. לדבריו, אפוא, נודע משקל ערכי עודף.
דבריו נתקלו בתגובות חריפות עד כדי השוואה צפויה ושגרתית, יש לציין, עם "משטרים אפלים". אמירה זו מצמיתה ויכוח ציבורי לגיטימי, כאשר עניינו, הפעם, קבוצה של מרצים אקדמאים, שהם בבחינת "פרה קדושה", אף על פי שכמה מן המרצים בישראל, מיעוטם כלומר, אכן מטיפים ברבים להטלת חרם אקדמי על ישראל, חרם שיוטל, כמשאלת ליבם, על ידי המוסדות להשכלה גבוהה מעבר לים.
מי שסבור כי מדובר בחופש אקדמי השמור רק למרצים באוניברסיטאות אינו אלא טועה. חופש הביטוי, אקדמי או אחר, שמור לכל אזרח במסגרת החוק. אלא שבשם חופש הביטוי, יש מרצים המטיפים, כאמור, לחרם אקדמי על ישראל, כלומר, גם על המוסדות להשכלה גבוהה המעסיקים אותם. מרצים אלה לוקים בעינינו בחוסר יושר אינטלקטואלי: כמה מהם, כידוע, אף אומרים בריש גלי כי ישראל היא "מדינת אפרטהייד".
פגיעה אנושה במוסדות
מרצים אלה מטיפים לכך, וחותרים לכך בהתבטאויותיהם, שכל עבודת המחקר וההוראה במוסדות להשכלה בישראל יוקפאו. ממש כך. זו תהיה התוצאה, אם תתממש משאלתם - לפגוע פגיעה אנושה במוסדות המעסיקים אותם - האם הם מצפים כי האוצר של ממשלת ישראל ימלא אחר החסר, וזאת עקב הקפאת קרנות מחקר בחו"ל, לאחר שהם עצמם, החוקרים, הטיפו לכך? האם לא ראוי שכל מרצה המטיף להטלת חרם על המוסד שבו הוא מועסק יפגין תחילה דוגמה אישית ויהיה חלוץ המתפטרים מן המוסד שעליו, לפי הטפתו, יש להטיל חרם? הרי שומה עליו להיות כן עם עצמו, ולממש במעשהו, בגופו, את מה שהוא מטיף לו.
אבל הוא מטיף, כנראה, רק לאחרים. כך קורה כי אלה המטיפים לחרם אקדמי מוסיפים לקבל את שכרם מידי המוסד שהם עצמם קוראים להחרימו! כך רק בישראל! אכן, זוהי החירות, זהו החופש האקדמי, לפי היגיון עקום ומעוות לחלוטין. הרי עוד לא נבראה חירות כזאת, אלא רק בישראל, המדינה הנוראה הזאת. רק בלימודים המתקדמים ביותר בתורת ההיגיון בחוגים לפילוסופיה אפשר לתרץ מין התנהגות שכזו הלוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי שכזה.
והרי איש אינו מבקש, ואינו יכול לבקש, מן המרצים "להתיישר עם קו פוליטי מסוים של ממשלה", כפי שהזהיר פרופ' אבנר דה?שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, בתגובה לדברי סער. אכן, אוי ואבוי אם הלך מחשבה שכזה, של "התיישרות פוליטית", ישלוט באוניברסיטאות. אך לא זה המקרה. הרי אי אפשר להפליג בים, ובעת ההפלגה לקדוח חור בקרקעית הספינה. ואי אפשר להיות חבר בסגל אקדמי של אוניברסיטה, ובה בעת לחתור להטבעתו של המוסד המעסיק אותך באמצעות קריאה לחרם. לעומת זאת, רצוי גם רצוי להתווכח עם הקברניט על הנתיב שבו הוא מנווט את הספינה, ולשכנע אותו כי הוא טועה בקריאת המפה.
הקריאות מפי בודדים למען חרם אקדמי צריכות להיות עניינם של נשיאי האוניברסיטאות ואולי שומה עליהם, או על מוסדותיהם הפנימיים, לקבוע כלל מתחום האתיקה: ביקורת על ממשלה בישראל, על דרכה, על מה לא, בוודאי. אבל עם "קו אדום": קריאה לחרם, כשאתה מוסיף למשוך את שכרך מן המוסד שמרצה פלוני קורא להחרימו, הוא בבחינת "חוסר יושר אינטלקטואלי". ודרך אגב: ברור כי רוב המרצים סולדים מן הקריאות לחרם אקדמי על מוסדותיהם, אבל מדוע נמוג קולם? למה נאלמו דום? מדוע אין אנו שומעים על פולמוס באוניברסיטאות? היש מי שמתיירא להשמיע את קולו המסתייג מן הקריאה לחרם?