ביה"ד של הגטו: מחמין שרוף ועד אונס

הסנדלר יצחק בורנשטיין נידון לשלושה חודשי מאסר, לאחר שבתיקו נמצאו שלוש סוליות עץ וחתיכת עור. באותו היום, נידונו חמישה פועלים לחודש מאסר ופועלת אחרת נקנסה בגין מעורבותה בפרשה. קשה להאמין, אולם משפטיהם של כל הנאשמים התרחשו בדצמבר 1943 בגטו לודז' שבפולין, וכל המעורבים - נאשמים, שוטרים ושופטים - היו יהודים.

בארכיון בית לוחמי הגטאות נמצאים פרוטוקולים ותמונות, שחלקם נחשפים כאן לראשונה, המתעדים פרק יוצא דופן וכמעט בלתי נודע מתקופת השואה - בתי הדין היהודיים. במוזיאון ניתן למצוא פרוטוקולים ממשפטים שערכו הנאצים לעובדי הכפייה באושוויץ, פקודות מעצר שהוציא היודנראט בגטו וילנה ותרשומות ממשפטים שערך שופט יהודי לעצורים יהודים במחנה המעצר פרמונטה באיטליה, שלא היה תחת כיבוש גרמני.

מרבית הפרוטוקולים מקורם בבית המשפט של גטו לודז'. מי שעמד בראש המערכת המשפטית ומינה למעשה את השופטים היה ראש היודנראט השנוי במחלוקת של הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. "כל הנושאים הפנימיים בגטו היו בשליטתו של רומקובסקי, כל עוד הדברים לא הפריעו לרצונם של הגרמנים", מספר יו"ר ארגון יוצאי לודז' צבי ברגמן. לדבריו, מטרת בתי המשפט היתה ליצור תחושה של חוק וסדר. "בגטו היתה 'משטרת הסדר' והם היו מתערבים במקרים של גניבות", סיפר ברגמן. "לתושבים לא היה ידע או יכולת להתנגד לפסקי בתי המשפט, שפעלו בסמכותו של רומקוסבקי, שהיה לסמכות העליונה". רומקובסקי טען שהנאצים מפעילים עליו לחץ למגר את הפשע בגטו. במרץ 1941 התקיימה ישיבה בנושא בתי הדין לשיפוט מהיר. בפתח הדברים ציין רומקובסקי, כי "השוד והבריונות המתרחשים לאחרונה, הגיעו לממדים של ביזה ממש ומשתתפים בה לא רק יחידים כי אם קבוצות שלמות".

ההצעה שעל הפרק היתה לנהל משפטים מהירים בהרכב של שלושה - שופט ושני מושבעים אזרחים - לדרישת רומקובסקי ללא תובע או סנגוריה, ואף במקרים בהם "האשמה ברורה", ללא צורך בעדים. רומקובסקי דגל בענישה מחמירה כדי להעביר מסר לתושבי הגטו - "השעה היא כבר דקה אחרי שעת האפס... משתוללת מלחמה, אנו חיים בגטו ואין פנאי להליכים ארוכים. אם לא יהיו משפטנים, אמצא בגטו אנשים הגונים וקפדנים. עדיף לטעות לגבי 10 אנשים, אבל להצליח בדיון ב-90 אחרים".

לדברי ברגמן, העונשים שהטילו בתי המשפט נעו בין מאסרים קצרים לבין העונש החמור ביותר - גירוש מהגטו. "בבית הסוהר ישבו הנידונים לתקופה של עד כמה חודשים", סיפר. "כאשר הוחלט על גירוש, היו אוספים כמות מספקת של נידונים לגירוש בכלא שמוקם ברחוב צ'רנצסקי, ואז היו מעבירים אותם בתיאום עם הגרמנים לתחנת רכבת משם נשלחו ליעד בלתי ידוע. כיום אנחנו יודעים שהם נשלחו למותם, אבל אז לא ידענו את זה". ברגמן זוכר מקרה שבו גורשה משפחתו של הממונה על בית הסוהר, לאחר שמצאו אצלו מלאי מצרכי מזון בסדר גודל בלתי מתקבל על הדעת. עם זאת, לדבריו, בתי המשפט לא פעלו בצורה רחבה, ולתושבים, שעסקו בעיקר בהישרדות, לא היתה מודעות רבה אליהם.

מרבית המשפטים עסקו בגניבות, אולם בתי המשפט דנו גם בעבירות אחרות, כמו עבירות מין. כך לדוגמא, ב-1943 הרשיע בית המשפט את אחד מיהודי הגטו בניצול מיני של נערה בת 15. "בתיק הזה מתנהל קרב איתנים, טרגי ובלתי שווה, בין הנאשם והתובעת", כתב עורך דינו של הנאשם בפאתוס רב בערעור שהגיש. "זה דו קרב המתאים לסרט ולהצגה על מסך מלא של התמונות האיומות, הטרגיות עוצרות הנשימה ומלאות הייאוש".

בשל התנאים הקשים בגטו, הנערה, ככל הנראה יתומה, התגוררה יחד עם הנאשם ואשתו. על פי עדותה, השלושה אף ישנו יחד באותה מיטה. עורך הדין טען שהיא המציאה אונס מכיוון שמדובר בנערה בגיל ההתבגרות, בעלת תכונות שליליות ש"רצתה לאכול הקצבת המזון ביום אחד", שהזתה שקיימה יחסי מין עם הנאשם. העו"ד גם טען שבגטו היצר המיני של הגבר נחלש ואילו היצר המיני אצל נשים גדל בהרבה. לכן, טען, ישנה עליה במספר מקרי הגירושין. העו"ד אף קרא להוריד את הגיל שבו אסור לקיים יחסי מין עם קטינה ל-13, וזאת מכיוון שבגטו ההתבגרות מוקדמת יותר. על פי הרישומים ביד ושם, הנאשם והנערה נספו בשואה.

אחד המוצגים יוצאי הדופן בארכיון הוא פנקס קרטון קטן, שמכיל מספר פרוטוקולים של דיוני גירושין, ואפילו שרבוטים שצייר רשם הפרוטוקול המשועמם. הקורא בן זמננו מתקשה להאמין שאותם יהודים, שלא ידעו שכבר נידונו למוות, התקוטטו ביניהם על דברים כה פעוטים. אולם מהפרוטוקולים עולה בבירור שמדובר באנשים שמנסים להמשיך את שגרת חייהם במציאות בלתי אפשרית.

כך, לדוגמא, במקרה אחד מבקשים בני זוג נשואים להורות לאחיה של האישה לעזוב את דירתם כדי שיוכלו לשפר את חייהם המשותפים. במקרה אחר ביקשה אישה גט מבעלה מכיוון שהכה אותה והחזיק מאהבת. הדיון, ממאי 1944, חודשים ספורים בלבד לפני שהנאצים חיסלו את הגטו מספרת אחותה של האישה בעדותה כי בני הזוג התחתנו שנתיים קודם לכן, והבעל רצה חתונה מפוארת כדי לא להיות מבויש בפני חבריו. הוא סירב לאפשר לאשתו לצאת אתו יחד לרחוב, וכשהיא רצה אחריו הוא הכה אותה.

במקרה אחר טענה אישה שבעלה מאיים עליה שלא תשרוד את הגטו. "כשאני חוזרת אחרי 10 שעות עבודה הביתה, אני מוצאת גיהנום. הוא מציק לי בלי הפסקה". היא אף חשדה שבעלה גונב ממנה אוכל. הבעל, מנגד, טען שהוריה של האישה אילצו אותו להתחתן. אישה אחרת התלוננה שבעלה לא החליף חולצה כבר 4-5 שבועות. הוא העיד שהיא לא מכבסת עבורו. לטענתה, הוא מכר את הקצבת הפחם שלו, ולא יכול להכריח אותה לכבס על הפחם שלה.

בארכיון ישנה אף תביעה משפטית שהגישו בני הזוג שיינדל ומאיר בידרמן, תושבי הגטו, נגד בעל מאפיה על חמין שנשרף. פסק הדין בתביעה, וככל הנראה גם בני הזוג בידרמן ומרבית השופטים, השוטרים והתובעים שבמשך כשלוש וחצי שנים לקחו חלק בעולם המשפטי של הגטו, לא שרדו את התופת.

כל מי שיש בידיו תמונות, אלבומים או מסמכים מתקופת השואה מוזמן להעבירם לבית לוחמי הגטאות, טלפון: 04-9958027