כלכלנים נזהרים מלדבר על העתיד. במיוחד כיום, לאחר שהעולם חווה את אחד המשברים הקשים בתולדות הכלכלה המודרנית. לפי קרול, אפשר ללמוד משהו מהצפוי לקיבוצים מגורל הקומונות האוטופיות שהוקמו בארה"ב בידי מהגרים מאירופה במאות ה-18 וה-19. בדומה לקיבוצים, הקימו התנועות האלה קהילות שיתופיות ושוויוניות, שהאמינו שהן מניחות את היסוד לאדם החדש ולשינוי העולם. אחת הקבוצות הללו התיישבה במדינת אייווה וייסדה שבע קהילות שחיו בסמיכות זו לזו ונקראו "אמנה", שהיו העתק די מדויק של הקיבוצים כפי שהוקמו לפני 100 שנה. התנהל בהן שיתוף ושוויון מוחלט ברכוש, בשירותים ובחינוך - וחבריהן אף אכלו בחדרי אוכל משותפים. מרכיב חשוב בפרנסת הקהילות האלה היה מכירת קרח. בחורף היו מנפצים בגרזנים את הקרח על הנהר הסמוך שקפא, עורמים אותו בערימות ומכסים בקש עד בוא האביב, ואז מוכרים אותו ליישובים בסביבה.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, 70 שנה לאחר הקמתן של הקומונות, חולל בהן הדור השלישי והרביעי את מה שצאצאי המהגרים מכנים "השינוי הגדול": הרכוש הופרט, בוצעה פרצלציה (איחוד וחלוקה מחדש) לקרקעות, בוצע שיוך דירות ועסקי הקהילה קובצו בחברת אחזקות שמניותיה חולקו בין חברי הקהילות. גם תעשיית הקרח עברה מהפך. במקום לחצוב קרח מהנהר הקפוא, הם הקימו תעשיית קירור שייצרה את המקררים הידועים באיכותם ונתנו להם את השם "אמנה", לזכר הקהילה שהקימו אבותיהם. במשך השנים מכרו הדורות הבאים את מניותיהם בתעשייה הזאת לתאגיד הבינלאומי מייטג, ומהקהילה השיתופית נותרו כמה דפים בספרי ההיסטוריה, המותג אמנה ומוזיאון צנוע שהקימו הצאצאים לזכר הקהילה המופלאה.
הקיבוץ השיתופי הוקם לפני 100 שנה והמודל הזה עבד כ-70-80 שנה. מה קרה לו ב-20 השנים האחרונות?
"הסטטיסטיקה של הקומונות בעולם מוכיחה כי אורך חיים ממוצע של קומונה הוא 70 שנה. המייסדים, הדור הראשון, מאמינים באמונה שלמה בנצחיותה של המהפכה החברתית שלהם וצופים כי העולם כולו ילך בעקבותיהם. הדור הבא ממשיך את המפעל מכוח האינדוקטרינציה שספג ומהסמכות של הדור הראשון. בדור השלישי מתחיל לכרסם הספק. רבים מהם לא מבינים ולא מקבלים שהם חייבים לחשוב ולנהוג בדרך שבה חשב ונהג סבא שלהם, והשיטה מפסיקה לעבוד. כך קרה בדור השלישי בקומונות של אמנה. החברים החלו לדבר על משפחות בקהילה שהולידו הרבה ילדים כדי לגדל אותם על חשבון הכלל, והחלו להתפתח יחסי חוסר אמון בין החברים".
לא בכל הקיבוצים מעבירים את התמורה מהפרטת העסקים לכיסי החברים. בקיבוץ מעברות שמכר את השליטה ב"מעבדות מטרנה" מקבוצת "מוצרי מעברות" לנסטלה-אסם, מתכוונים לפתח מוצרים חדשים בכספי התמורה.
"נחכה ונראה. החברים, שהם הלב והבסיס של החברה הקיבוצית, רוצים לראות כסף. אמר לי חבר קיבוץ מעמק הירדן שמוכר עכשיו החזקות במפעל שלו ומקבל עליהן כסף טוב, שהמפעל הוא בעל פוטנציאל רווחי מצוין, אבל אותו מעניין להסדיר את הפנסיה ולעזור לילדים. במשך שנים רבות לא ראו החברים בקיבוצים קשר בין הצלחת העסקים לרווחת החיים. קיבוץ היה יכול להיות עשיר והחבר היה עני ולהפך. כשהרוויחו, החבר ידע מעט מאוד על המקום שאליו מופנה הכסף וההנהלות הכלכליות נהגו ליצור מצג שלפיו אין כסף. רווחת החבר נתפשה לעתים קרובות כמטרה לא נכונה. כיום כל חבר הפך את עצמו למטרה כלכלית של עצמו, והוא רוצה למכור את הנכסים - שהוא לא יודע מה יש לו מהם. לא תראה חבר, גם לא בקיבוצים השיתופיים, שמוכן להצטמצם כדי להשקיע במכונה חדשה למפעל או ברכישת רובוט לרפת.
"מחקר שעשה פעם הכלכלן אמיר הלמן מקיבוץ אפיקים מצא שאין קשר בין ההכנסות ותזרים המזומנים של קיבוץ לבין רמת החיים של החברים. השינוי שמתרחש כיום הוא בעיקר כלכלי, אבל במהותו הוא פנימי ואידיאולוגי. לא רוצים יותר את השותפות, בדומה לתהליך שהתרחש בדור השלישי בקהילות אמנה. בקיבוצים זה החזיק מעמד גם בגלל השתייכותם לכוח הפוליטי המרכזי בישראל עד 1977 (ההסתדרות-מפא"י-מפ"ם). אבל אם נבחן את הכלכלה הקיבוצית במשך שנים, נגלה שמשנות ה-50 והלאה היא חוותה משבר כלכלי מדי עשור.
"בערב ראיונות שאלו פעם חבר קיבוץ בעמק, 'למה אתם לוקחים הלוואות בלי חשבון? איך אתם חושבים להחזיר אותן?' התשובה שלו היתה שאף אחד לא אמר שחייבים להחזיר הלוואות. הוא אמר שם את מה שהיה אז בתת המודע של ההתנהלות הקיבוצית. אנחנו ציונים, אנחנו מיישבים את הספר, אנחנו מתנדבים להדריך ביישובי העולים, אנחנו אוכלוסיה מובילה בצבא. יש מי שעושה ציונות ויש מי שמשלם על הציונות, וזה דומה מאוד למה שאומרים כיום המתנחלים. כל מי שיש לו אידיאולוגיה, משוכנע שמישהו אחר צריך לשלם עליה כי הוא הכי צודק בעולם".
מה יישאר מהקיבוצים?
יש אמצעי ייצור שאי אפשר להפריט. לא רק מפעלים. קרקע, מים ומכסות ייצור של חלב ושל ביצים.
"הענפים החקלאיים ברוב הקיבוצים הם כמעט חסרי משמעות כלכלית ומהווים חלק קטן מההכנסות. ישכירו אותם, ייצרו שותפויות שיעקפו את הבעיה, ימכרו את הפעילות הזאת לתאגידים האזוריים. יעשו כל מיני מעקפים. כבר כיום יש דברים כאלה בלי סוף. אולי יישאר מהחקלאות משהו לחג השבועות, אבל גם זה לא בטוח".
השם "קיבוץ", שהוא הרבה יותר משם, לפחות זה יישאר?
"יש מושב ויש מושבה, אולי לקיבוץ יקראו תושבה. קיבוץ יהיה יישוב כמו כל יישוב כפרי אחר ובין האנשים יתקיימו יחסים כאלה ואחרים. לחלקם יהיו מניות באגודה השיתופית המהווה כיום את המהות המשפטית של הקיבוץ, שתהפוך בעתיד לחברה בע"מ, ולחלקם לא יהיו מניות. אני צופה שבין התושבים באותה תושבה ישררו סכסוכים רבים בתחומי הדיור והנדל"ן. חלוקת רכוש, ובעיקר נדל"ן, היא בעייתית תמיד - והיא בעייתית במיוחד בקיבוץ, כי הרבה שאלות לא מוסדרות בו. לא מפני שהאנשים רעים יותר, אלא מפני שהקיבוצים לא ייצרו כלים שיאפשרו חלוקת רכוש. האידיאולוגיה הקיבוצית, במידה רבה כמו הדת, לא יצרה כלים לאפשרות שהמאמינים לא יאמינו יותר. כשלא יוצרים כלים, התהליך קשה יותר וכואב יותר. בקיבוצים שהופרטו, יש מקרים שבהם חברים מגדרים, מגרשים ומפרקים גדרות שהקימו אחרים, בונים חומות סביב הבתים ותופסים חזקה על קרקע ציבורית".
במאה הבאה, הקיבוץ יהיה מקום בטוח יותר כלכלית לחבריו מכפי שהיה ומכפי הוא כיום?
"כשחבר מקבל רישום בטאבו על ביתו, מצבו ההתחלתי כבר יותר טוב. תעשה השוואה, גם בעיר, בין אלה שאין להם בית משלהם לאלה שיש להם. הרגשת הביטחון הקיומי משתנה לגמרי. לאדם מחוץ לקיבוץ יש בדרך כלל פנסיה, יש כל מיני ביטוחים, הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. חברי קיבוץ לא היו יכולים ליהנות מהדברים האלה. אנשים שחיו שנים רבות בקיבוץ לא דאגו לעתידם, מתוך הנחה שבבוא היום הקיבוץ ידאג להם. הם לא העלו על הדעת שהם מניחים את עתידם הסוציאלי על קרן הצבי, עד שזה התפוצץ ברעש גדול במשבר חובות הקיבוצים. התברר שאין צבירה, ושאם היתה היא הופקעה לכיבוי שריפות. בקיבוצים מבינים כיום שעדיף לחיות עם סידורים מובנים, בדומה לאלה שנבנו במשך השנים על ידי המערכות הממלכתיות, מאשר לסמוך על הקיבוץ".
בקיבוצים המופרטים מבטיחים רשת ביטחון.
"זה נכון עכשיו, אך עם הזמן זה יפחת וילך. יבקשו ממך להוכיח שאתה באמת מקרה סעד, שאתה רוצה לעבוד אבל אתה לא יכול. אם אתה נכה, יהיה עליך להוכיח שאתה לא יכול לקום, לא יכול לשרוך נעליים, לא יכול ללבוש מכנסיים. ככה זה במשרד הרווחה וככה זה יהיה בקיבוץ. אנחנו רק בראשית השינוי, ואין קיבוצים שעברו את התהליך הזה עד סופו. אבל כשהעבודה מופרטת וההכנסות מופרטות והשירותים המשותפים נסגרים, התהליך כבר בעיצומו. יש קיבוצים שבהם התהליכים קורים בבת אחת, ואצל אחרים זה מתרחש בהדרגה. תישאר הנוסטלגיה והאהבה לנוף, למקום, למה שהיה כאן. אני רואה עוזבי קיבוצים מתאגדים לעמותות ופועלים יחד עם קיבוצם לשעבר בפעולות תרבות, תיעוד והנצחה. מתייחסים לקיבוץ כאל הבית הנוסטלגי והרגשי והוא תמיד יישאר מחוז הגעגוע, אולי הבית האמיתי. חברים ובנים רבים שעזבו ומתו מחוץ לקיבוץ, ביקשו להביאם לקבורה בקיבוץ שאותו עזבו לפני עשרות שנים. תחושת הקיבוץ כמולדת תישאר אתנו, בני הקיבוץ, עוד הרבה מאוד שנים".
פרופ' יורם קרול: "גם הקיבוצים יסיימו את דרכם במוזיאון"
מאת עמירם כהן
27.2.2010 / 9:34