בליקיני

"זר לא יבין", הזהיר אותי חבר שמכור לתוכניתם של דודו ארז ושות' "לילה בכיף". "זה לא יצחיק אותך, לא תביני את הבדיחות, ואני כבר רואה את המסמך הפמיניסטי-טרחני שאת הולכת לכתוב ומראש אני אומר לך: לא אקרא אותו", איים חבר אחר.

ובכן, החדשות הטובות הן שהחברים יכולים להירגע. "לילה בכיף" היא באמת תוכנית מצחיקה. אפילו פמיניסטיות עם מודעות, אפילו אנשים שיעדיפו לתרום כליה ולא לצפות בה ככל הנראה ימצאו את עצמם צוחקות וצוחקים מולה. היא מצחיקה בעיקר בזכות הכישרון הקומי העצום של שלושת כוכביה, ובזכות האינטראקציה האינטנסיבית עם הקהל באולפן וכנראה גם בבית. זאת על אף הכתיבה הלא אחידה באיכותה שממנה סובלת התוכנית: מצד אחד, מערכונים מצוינים בהם בא לידי ביטוי כישרונו של הכותב הראשי יוני סמאש, ומצד שני, התפלקויות לא מעטות של חוסר טעם משווע שחסר את ערך המוסף ש"לילה" יודעת לתת ואפילו לתת בכיף.

שלושת עמודי התווך של התוכנית הם קומיקאים בחסד, כל אחד בתחומו. דודו ארז, המנחה המהוקצע, ספק ממלכתי ספק אנדרדוג; שחר חסון, היפראקטיבי ומלא קסם; ואבי אטינגר, על תקן החייזר מכוכב אחר – שלושתם עושים את התוכנית למה שהיא. בניגוד לתוכניות מערכונים הבנויות על כתיבה, "לילה" מסתמכת כמעט לחלוטין על הדינמיקה בין השלושה, על הקונפליקט שקיים בין הגישה המתוחכמת של אטינגר – תסריטאי וכותב לתוכניות בידור בעצמו – לבין התנהגותו המופרעת ונטולת הרסן של חסון, שהתחנך על ברכי ז'אנר ההומור הפיזי של קומיקאים מהשורה הראשונה כרואן אטקינסון וג'ים קארי.

הסוד למעשה טמון ביכולתם של השלושה לצחוק על עצמם כמעט ללא גבול והיא זו שמאפשרת לצופים להזדהות איתם. זהו הומור שמציג את שלושת הכוכבים כבני אדם, בניגוד למקרים אחרים שבהם שחקני טלוויזיה מתפקדים כפלקטים המקריאים מטלפרומטר בדיחות אליהן מחברים קולות מוקלטים של צחוק.

יתרה מזאת, הדמויות בתוכנית לא מבוססות על הומור מרושע שנועד להשפיל סלבס ולעשות מהם קריקטורה גרוטסקית, וזוהי בהחלט בחירה מושכלת של היוצרים. עוד חידוש מרענן הוא היעדרם של חיקויים מעדות הבורקס. בדיחות קרש – בהחלט, בדיחות עדתיות – כמה שפחות, תודה.

עם זאת, ישנה בעיה אחת שמעיבה על "לילה בכיף" ואינה מאפשרת לה להמריא. לבעיה הזו קוראים ה"בכיפיות". באוקטובר האחרון יצאה קריאה של 30 ארגוני נשים אל מועצת הכבלים והלוויין להסיר את "לילה" לחלוטין מהמרקע. ארגוני הנשים לא התלהבו, בלשון המעטה, מהאופן הסקסיסטי והמשפיל שבו מוצגות נשים בתוכנית לאור התפקיד הייחודי שממלאת בה קבוצת הנערות בביקיני.

כפי שקורה לא מעט בקרב ארגוני נשים, חברות הארגון רואות אישה בבגד ים ומיד קופצות. הן צריכות כמובן לשאול את עצמן אם תוכנית כמו "הרווק'" אינה משפילה נשים יותר מ"לילה בכיף"? אם סדרה כמו "נשות הטייסים" לא מציגה אותן כיצורים תככנים ומוגבלים שראשן חלול? שכן, בניגוד מוחלט לשתי אלה, "לילה" מתנהלת במרחב הסאטירי-קומי, ולכן רצוי לקחת את המסרים המועברים בה בערבון מוגבל ביותר.

יחד עם זאת, גם אני הסתכלתי על שלוש ה"בכיפיות" ושאלתי את עצמי למה זה טוב. האם יש באמת טעם להחזיר אותן לעונה השנייה? לצפות בהן גורם לי להרגיש בעיקר מבוכה – לא מבוכה עקב הפגיעה במעמד האישה אלא מבוכה נוכח הצניחה ברמת ההומור. שכן, כששלוש הצעירות הענוגות מופיעות על המסך הופכת "לילה בכיף" ללילה מתיש, והרושם שנוצר – יש להניח, בגברים ובנשים כאחד – הוא שהתסריטאים פשוט הניחו שהביקיני כבר יעשה את שלו ושהם לא צריכים להתאמץ בקטעים האלו.

יכול להיות שבעצם העובדה שפתחון הפה היחיד שניתן לשלושת הבנות הוא הריקוד "חושני" שלהן, ביקשו יוצרי התוכנית להבהיר שהבדיחה היא על חשבון החברה הישראלית המאצ'ואיסטית. הרי ככלות הכל הם עצמם אומרים שהתוכנית היא "סאטירה הבאה לבקר את המנגנונים המזויפים של תוכניות האירוח". אלא שאם כך, הבדיחה הזו מועברת בניואנסים כל כך דקים עד שאי אפשר כלל להבחין בהם. מבחינה זו, אם "הבכיפיות" הן בגדר ניסיון של התוכנית לנסח אמירה סאטירית על השימוש הציני של הטלוויזיה במיניות הנשית, אז הניסיון הזה נכשל. זאת משום שכדי שסאטירה תעבוד, היא צריכה קודם כל להצחיק. ואת זה, למרבה הצער, קטעי הבכיפיות של "לילה בכיף" פשוט לא עושים.