וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סליחה שהפסדנו

לילך וולך

6.2.2010 / 20:51

יאיר לפיד אולי לא יאהב את זה אבל בסרטו החדש, "הזמן שנותר", מתגלה אליא סולימאן כיורשו הקולנועי של אפרים קישון. לילך וולך ג'ינג'ית עם מפתח

לצנזורה יש פנים רבות. לפעמים הן פניו הנחרצות של ג'וזף מקארתי ולפעמים הן חייכניות כפניו של מי שמגיש לכם את מהדורת החדשות של שישי בערב. בעידן המטריד של היאיר לפידיזם, יהונתן סגל (הבמאי של "אודם") נרדף כאחרונת המכשפות בגלל שהוא לא מספיק "משלנו" ולא מספיק "לטובתנו", ואילו סרטו של אליא סולימאן, שמראש אינו משלנו ובטח ובטח שלא בצד של הטובים, מוקרן אך ורק בסינמטק תל אביב – מעוז השפיות האחרון ככל הנראה שנשאר במדינה.

"הזמן שנותר – כרוניקה של נוכח נפקד" הוא הפיצ'ר השלישי של סולימאן, יוצר ערבי ישראלי, יליד נצרת, הגולה כיום בפריז. הסרט מוגדר כאוטוביוגרפי למחצה ומבוסס בין היתר על יומניו של אביו ועל מכתבים ששלחה אימו לבני משפחתם שגורשו ב-1948. כך, דרך סיפורה של משפחתו, מספר סולימאן את סיפורה של הנכבה, ומכל הדרכים שבהם ניתן לספר את הסיפור הזה הוא בחר לעשות זאת באמצעים מאופקים, מרוככים, אפילו מצחיקים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
מלא ברגעים מצחיקים, טיפוסים ביזאריים ואבסורד צרוף. מתוך "הזמן שנותר"/מערכת וואלה, צילום מסך

הסרט נפתח בסצנה אלגורית. סולימאן, המגלם את עצמו, נוחת בישראל של זמננו ועולה על מונית הנהוגה בידי מנשה (מנשה נוי). סערת גשמים מתחילה והם נאבדים בדרך. "איפה אני?" ממלמל מנשה בחרדה הולכת וגוברת, "איפה אני?". היהודי נוהג, הערבי ננהג, אבל הייאוש וחוסר הכיוון משותף לשניהם.

בהמשך, חוזר סולימאן להופיע – הפעם כילד צעיר ושתקן הצופה מהצד ומתבונן על סביבתו ועל הוריו, בעיקר על אביו, בגילומו המרשים והמאופק של סאלח בכרי. כך, הסרט למעשה מביא את סיפורו של אביו של הבמאי כייצוג בזעיר אנפין של סיפורם של הערבים הישראלים: צעיר אידיאליסט, שהופך כבוי יותר ויותר ככל שהשלטון הישראלי קונה שליטה בעירו נצרת ומשלם על כך בגופו וברוחו.

הסרט נע בין זמנים שונים – מ-1948 דרך שנות השבעים ועד לימי גדר ההפרדה (שמעליה, בסצנת פנטזיה קורעת לב, קופץ סולימאן במוט אל העבר השני). במהלכו עוברת נצרת גלגולים שונים: מהרגע שבו היא עוברת לרשות ישראל וילדי בית הספר הערבי מנפנפים בה בדגלי המדינה ושרים בקול מתרונן את השיר הציוני "מחר (אולי נפליגה בספינות)", דרך ההתפכחות המכאיבה וההבנה שערביי ישראל תמיד יישארו אזרחים סוג ב', ועד לגלות של סולימאן עצמו, שמגיע לבקר רק לאחר מות אביו ומלווה את אימו בימיה האחרונים.

כיוצר אינטליגנטי וכן, סולימאן מסרב לצבוע את העולם בשחור ולבן או להחזיק בנקודות עיוורות. הביקורת שלו מופנית פנימה והחוצה בו זמנית, והיא הומאנית ואוניברסאלית.אך מעל לכל, "הזמן שנותר" הוא סרט מבריק מבחינה סגנונית, בעל פריימים מוקפדים, יפהפיים וסימטריים, המעדיפים מבע קולנועי מסוגנן על פני ריאליזם צרוף. באמצעות הבחירה ההיפר מהוקצעת הזו נוצר מתח קבוע בין הכאוס המגולם בסרט לבין הצורך הנואש להכניס מעט סדר והיגיון בדייסה המבעבעת שהיא המציאות שלנו.

sheen-shitof

מאריכים את האקט

כך תשפרו את הביצועים וההנאה במיטה - עם מבצע בלעדי

בשיתוף "גברא"
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
חבל שכל המפיצים נבהלו כאילו נתקלו בחפץ חשוד. סולימאן/מערכת וואלה, צילום מסך

את אליא סולימאן מרבים להשוות לבאסטר קיטון בגלל פני הפוקר שלו ולז'אק טאטי במיעוט המילים ובהומור הדק שבהם הוא נוקט. אבל ב"הזמן שנותר" – בין אם במתכוון, בין אם ממש לא – הוא מזכיר יותר מכל דווקא את אפרים קישון: במיזוג בין המריר למצחיק ובייצוג אפסותו של האדם הקטן אל מול מכונה גדולה ומעכלת כל. וכמו אצל קישון, גם בסרט הזה ישנם כמה רגעים מצחיקים מאוד ומופיעים לא מעט טיפוסים ביזאריים ורגעי אבסורד צרוף שמזכירים שהמחאה של סולימאן מגיעה בכל צבעי הקשת.

אך מעל לכל, חשוב לציין ש"הזמן שנותר" הוא לא נחלתם של שמאלנים בלבד, ובטח שלא סמולנים. לכן, העובדה שהסרט הזה נדחק על ידי המפיצים הצידה בבהלה של מי שנתקלו בחפץ חשוד פשוט מרתיחה. גם ההנחה שאין לסרט קהל מחוץ למרכז תל אביב היא קרתנית, מעליבה וגזענית.

שכן, בסופו של דבר, "הזמן שנותר" הוא סרט שנעשה קודם כל מאהבה, מכאב ומגעגוע – חומרים דחוסים, מוצקים ואוניברסליים הרבה יותר מסעיף הלאום בתעודת הזהות של היוצר. ומי שהשנאה מעוורת אותו עד כדי כך שלא יזהה זאת, יתכן שבאמת לא מגיע לו לצפות בסרטו הנפלא של אליא סולימאן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully