חרב אור

איך נבהלתי כשהודיעו בחדשות שמוריסי התמוטט על הבמה בתחילת ההופעה שלו בסווינדון, אנגליה. בהתחלה חשבתי שאם לילך סונין מדברת על מוריסי כנראה שהמצב באמת חמור. אבל מוריסי, שהובהל לבית חולים עם בעיות נשימה לפני שבוע ומשהו, שוחרר למחרת ועל פי כל הדיווחים, הוא בסדר. הוא עוד לא גמר את הסוס. יומיים אחרי ההתמוטטות יצא האוסף החדש שלו, “Swords”.

מדובר באוסף של בי-סיידז הלקוחים משלושת אלבומיו האחרונים -“You Are the Quarry” מ-2004, “Ringleader of the Tormentors” מ-2006, ו”Years of Refusal”, האחרון, שיצא בתחילת השנה - שהם למעשה שלושת האלבומים שמוריסי הוציא מאז ה"קאמבק" שלו, אחרי הפסקה של שבע שנים בקריירת הסולו.

ניגשתי לאוסף הזה בציפיות נמוכות. לא רק שפיתחתי מערכת יחסים קצת בעייתית עם מוריסי מאז ההופעה שלו בארץ, גם הנחתי שכאוסף בי-סיידז זה יהיה אוסף של שירים נחותים, שירי סוג ב'. ההנחה בדרך כלל היא שאם הם היו מספיק טובים הם היו נכנסים לאלבומים עצמם, ולא מוצאים את עצמם בצד השני (המטאפורי, כשמדובר בפורמט של דיסק) של סינגלים שרק המעריצים האדוקים קונים ומרבית הקהל כלל לא זוכה לשמוע.

אני מוכרחה להודות שלא קניתי סינגל של מוריסי מאז אמצע הניינטיז (האחרון בטח היה "Dagenham Dave"), מה שאומר ש-18 השירים באוסף היו חדשים לי לחלוטין. ובעקבות כך מתברר ש”Swords” הוא חתיכת הפתעה. כמעט כל השירים טובים, חלקם אפילו מעולים ממש, ועל מעט מאוד מהם אפשר להגיד שהם לא היו ראויים להכנס לאחד מאלבומיו האחרונים של מוריסי. לקאבר בהופעה חיה ל“Drive-In Saturday” של דיויד בואי כמובן יש מקום רק כבי-סייד, ואם יש שיר אחד שטוב שהוא לא נכנס לאלבום זה “Sweetie-Pie” האקספרימנטלי, שמשלב רחשים אלקטרוניים עם קולו של מוריסי (שבאיזשהו שלב חושף את החיקוי שלו לברט אנדרסון) וזמרת מלווה בשירה אופראית מטרידה. כמעט כל האחרים עוברים את הרף.

באמת שקשה למנות את כמות השירים הטובים כאן. השיר הפותח את האוסף מזכיר את “You Just Haven’t Earned it Yet Baby” של הסמיתס. בהתחלה זה קצת עירער אותי, אבל"Good Looking Man About Town" הוא שיר טוב. "The Never-Played Symphonies" הוא בלדת פסנתר גדולה, יפה ומונומנטלית, שלא ברור איך היא מצאה את עצמה על בי-סייד; "It's Hard to Walk Tall When You're Small" הוא שיר קצבי עם גיטרות מעולות; "Shame Is the Name" מרוויח לא מעט מקולות הרקע של כריסי היינד מהפריטנדרס; ו"Teenage Dad on His Estate" היא בלדה נוגעת ללב על האכזבה המלווה את מי שחי את החיים הנורמטיביים שמצופים ממנו.

ב“Children in Pieces” חוזר מוריסי לתמה שהוא כבר עסק בה לא מעט – התיעוב שלו כלפי החינוך הקתולי – ועושה זאת עם לא פחות ארס מפעם. אבל השיר האהוב עלי באוסף הוא "My Dearest Love", המלא בקלידים והפקה עשירה וסוחפת, סטייל Talk Talk באייטיז. הטקסט נשמע כמו שיר אבוד של הסמיתס, אבל הסאונד הוא מאוד לא אופייני למוריסי. בקטגוריית הטקסטים הייתי בוחרת ב"Don't Make Fun of Daddy's Voice", בו מבקש מוריסי שלא תצחקו על קולו של אבא, כי הוא לא שולט בזה: כשהוא היה צעיר נתקע לו משהו בגרון. אין לי מושג מה.

זה לא השיר עם הטקסט המצחיק היחיד באוסף, אם כי ב"כריסטיאן דיור" נראה שמוריסי הלך טיפה רחוק מדי וחצה את הגבול אל המגוחך. בשיר הזה הוא נוזף במעצב האופנה הצרפתי המנוח על כך שבזבז את חייו על בדים וסטייל ועל הרצון לרצות את לקוחותיו העשירים במקום להשתולל בסמטאות של ליון או מרסיי, כשהוא פזיז, פיסח ומסומם, להכניס נשים להריון או לנשק נערי רחוב משוגעים מנאפולי שאפילו לא יודעים לכתוב את שמם. לקראת סוף השיר חושף מוריסי שלמעשה הוא עושה כאן הקבלה בין דיור לבין עצמו, ומכה על חטא שגם הוא בזבז את חייו.

למרות שהם לא נכתבו או הוקלטו לאלבום אחד, אלא התפרסו על פני שלושה אלבומים שונים, רבים מהשירים ב-“Swords” הם מלאי חרטה מחד והטפה מאידך. מוריסי מביע חרטה על הדרך בה חי את חייו, ונוזף על גיבורי שיריו על הדרך בה הם חיים את שלהם. גם על העטיפה הוא נראה עייף ומבואס. בצילום הוא נשען לעצמו על הברך באמצע יער, כאילו הוא מבקש לנוח, ונראה שהיה סיכוי טוב שגם מסשן הצילומים הזה הוא יובהל לבית חולים עם קוצר נשימה. אין ספק שהדכאון של מוריסי היה יותר סקסי כשהוא היה צעיר, אבל בסך הכל הוא עושה זאת בסטייל ובכשרון גם בשנות החמישים לחייו.