קיצוני ממוצע: דילן בייקר - נו, ההוא מהזה

דילן בייקר נולד ב-7 באוקטובר (במזל טוב) בסירקיוז, ניו יורק בשנת 1959. הוא התחיל לעסוק במשחק באמצע שנות השמונים ואף הצליח להתברג לפרק אחד בסדרה "מיאמי מחלק מוסר", יוצרת הקריירות העיקרית של שלל משתתפי עבר במדור זה. "חשיפה לצפון", "רצח מדרגה ראשונה", "אוז" ו"CSI", הן חלק מהסדרות בהן הופיע. אך בייקר הוא ללא ספק שחקן משנה של המסך הגדול, עם הופעות שבקושי תזכרו בסרטים כמו:" 13 יום" , "תקועים בדרך", "מטאדור", "המוהיקני האחרון", "ראש המדינה", "רקוויאם לחלום", "תא קטלני", "אהבה מקרית", "סלבריטי", "פשוט מקסימה", "קינסי", "משחקים נסתרים", "מלאך האבן", "חשיפה", "חלון פנורמי" וכמובן "אושר", תפקיד לא גדול אך כזה שיחקק בזכרון (הרחבה מיד). בסופו של דבר מדובר בקריירה מכובדת ויציבה. לבייקר מראה ממוצע לחלוטין שמקל על אי אילו מלהקים לשפוך לתוכו תכנים קיצוניים למדי, בכדי להפתיע את הקהל. הוא לא בחור נורא מצחיק למרות לא מעט קומדיות ברזומה שלו ובשנת 1980, הופיע בתשדיר תדרוך לדוורים, אותו קריין אדוארד ג'יימס אולמוס.

סרטו המטריד של הבמאי הסוטה טוד סולונדז, מציג (בשיאים של טעם רע) את ריקבון החברה האמריקאית דרך כמה דמויות מפתח: ג'וי (ג'יין אדמס) שפוצחת במערכת יחסים הרסנית עם נהג מונית מזרח אירופאי שגונב לה דברים מהבית, הלן (לארה פלין בויל) שמחליטה לפגוש את המתנשף הטלפוני שלה (פיליפ סימור הופמן) ולתת לו את מה שהוא אולי בכלל לא רוצה וטריש (סינת'יה סטיבנסון) שנשואה באושר לביל (בייקר). ביל הוא פסיכיאטר ודי מוקדם בסרט אנחנו רואים שכאשר מטופליו מדברים הוא מהנהן בראשו וחושב על דברים אחרים. בהמשך אנחנו מגלים את טבעו האמיתי (והמגעיל) ואף מתקשים לשנוא אותו עקב כנותו הבלתי מוסברת. כאמור, יש דמויות שמקבלות יותר זמן מסך מבייקר ב"אושר" אבל "מה שהוא עשה" יהיה הדבר הראשון שנזכור מהסרט הזה. הדוחה.

זה מאוד אופנתי (ובעיני, חבל), בעיקר אחרי "האביר האפל", להתייחס לשלושת סרטי ספיידרמן כאל סרטים טפשיים. הם אולי יועדו לקבוצת גילאים אחרת, או למכנה משותף רחב יותר, אבל כסרטי אקשן פרופר, הם לא סופרים אף באטמן שנעשה. אחד הדברים שמצאו חן בעיני בסדרה, הוא שיש דמויות, לא נורא חשובות, שחוזרות (על שחקניהן) בשלושת הסרטים. בעל הבית של פרקר ובתו השדופה למשל, אבל גם ד"ר קורט קונורס (בייקר), המורה של פרקר שהופיע בסרט השני והמשיך לשלישי. כבר בתחילתו של הסרט אנחנו עדים לחומר דמוי נפט מהחלל החיצון שדבק לפרקר ובסופו של דבר הופך את חליפת העכביש שלו לשחורה ואת גישתו לקלוקלת. אולם ד"ר קונורס הוא זה שמציע לפיטר להיפטר מאותו "פרזיט בלתי מזוהה" מה שגורם לחומר החייזרי לעבור לאדי ברוק (טופר גרייס), צלם מתחרה של פרקר, והופך אותו ל"ונום" הרשע. פיטר פרקר - בשלושת הסרטים – עובר תהליך טום קרוזי טיפוסי, כלומר בשלב מסויים הוא לאו דווקא עושה את הדבר הנכון ועצות של אנשים לכאורה בלתי מעורבים סביבו הן אלו שמחזירות אותו לדרך הישר. אם דודתו מאי (רוזמרי האריס) היא קול הרגש, ד"ר קונורס במשוואה הזו, הוא קול ההגיון.

ג'ון לישיצקי (דקס שפרד) בילה את רוב חייו בכלא ובמקום לנסות ולשפר את דרכיו, הוא מחליט לנקום בשופט שאחראי לרוב זמנו מאחורי סורג ובריח. לדאבונו, אותו שופט נפטר ועתה לג'ון נותר רק להעביר את אותה נקמה לבנו המפונק של השופט: נלסון בידרמן הרביעי (וויל ארנט). ואכן עד מהרה, מגיעים השניים לבית הסוהר ואף לאותו תא. שאנאהאן השומר (דיוויד קוצ'נר), שולט בהימורי חצר בית הכלא ביד רמה ונראה, לפחות בהתחלה, שרק הסוהר (בייקר) לא מודע למה שקורה בבית כלאו. אולם עד מהרה אנחנו לומדים שלסוהר יש יותר ידע ממה שהוא עושה רושם ושיש לו (להגדרתו) חוש הומור יבש במיוחד. זו דוגמה מצוינת לקומדיה מאוד הזויה שבייקר מוסיף לה אפילו עוד צבע מבלי לעשות כמעט כלום.

סרטה היחיד של ליסה קרוגר שזכה בפרס בפסטיבל סאנדנס של שנת 2000, עוקב אחר ג'ולין (הת'ר גראהם), בחורה ניו-יורקית טובה אך מעורערת שננטשת על ידי בעלה הטרי קארל (לוק ווילסון) ויוצאת למסע לאל-פאסו למצואו ולזכות באהבתו מחדש. קארל עובד כצלם בעיתון המקומי של אל-פאסו וכחלק מחקירותיה האובססיביות, ג'ולין היא מגיעה לעורך העיתון (בייקר), הבוס של קארל, שבסצנה אחת לא ארוכה בסרט, הופך ממישהו ששמח לפגוש את הגיבורה שלנו, אשתו של העובד החדש, למישהו שמעל לכל ספק עומד לפטר אותו, משום שאשתו היא מג'נונה והיא מפחידה אותו. סצינה נהדרת אך לא גדולה בסרט די משעמם, שלולא היה מלווה בפסקול של קלקסיקו ובהת'ר גרהאם בתפקיד הראשי, ודאי היה מהנה עוד הרבה פחות.