דאונר

עברי לידר חוזר עם אלבום שלישי בתוך ארבע שנים. הפעם הוא בוגר. את האלבום הוא הפיק לבד. כל התכנותים שלו. עושה רושם שהוא הולך להישאר כאן עוד הרבה מאוד זמן. הוא, מה שנקרא, נכנס לפנתיאון.

נראה לי שעברי לידר ניסה לגעת בי באלבום החדש שלו. עם הכנות. עם הדרך בה הוא מסכם את ההוויה הישראלית לכדי שירים כאלה מרגשים וחכמים. נראה לי שהוא גם כיוון לכך שאחרי שאתעשת ממפגן הרגישות הנדיר שלו, אפול גם אפול מתחכום האינסוף של שיריו. ואז, שדוד לחלוטין, אתפנה להתפעם מהכישורים האלקטרוניים שהוא מציג באלבומו. מהמגוון, מהחידושים. הוא בטח גם ידע שאני אחשוב עליו בסתר. אלחשש ביני לביני על הדרך שבה הוא בונה עולמות מלאי רגשות וצבעים בשיריו. איך יש בהם מספיק מקום בשביל לאכלס שתי דמויות, שלוש. "הוא גם כזה קולנועי", אני אגיד.

אבל אני לא אגיד. זאת אומרת, אם אני אגיד זה יהיה ממש בצחוק. איך אמורים בכלל להתייחס לבנאדם שכותב שורות כמו "תקשיבי, די.ג'יי זה לא שם פרטי/ למרות שחצי תל אביב תסתובב כשתצעקי"? אני באמת מרגיש אבוד אל מול האלבום הזה. אני מתהלך אובד עצות. היו דרושות לי חמש שעות של הורדת מוזיקה בלתי חוקית ושלושים וארבע דקות של מין בלתי חוקי בכדי להתארגן על עצמי מחדש.

אז תאמרו שאני נאיבי. שאני צעיר. אני לוקח את הדברים האלה ברצינות רבה מדי. אבל מה לעשות, האלבום של עברי לידר הצליח לגעת בי. עברי לידר והאלבום שלו הצליחו להוריד אותי לרמות ייאוש ודיכאון שלא היו זכורות לי מאז הדאון שאחרי שמחת בית השואבה. גם אם אגייס את כל הזחיחות שאוכל, אלקט את כל מה שנשאר, גם אם אנדב כל בדל חיוני של שמחת חיים מחברי הטובים והמסורים – עדיין לא תהיה תקווה.

נוצחתי על ידי עברי לידר, גבירותי ורבותי, ואני מרגיש מנוצל, בודד ואלרגי לתירס.
ת'אמת - אני שם עליו זין.


(ורק עוד נקודה אחת. בשנת 1998 הוציאה הזמרת שר את שלאגר הילדיסקו העצבני "Believe". ברגע זה ניתן האות. מאות אלפי שירים עוטרו באותו האפקט שהולבש על קולה של שר באותו שיר מהפכני. ואמרו אמן. אחרי שהשמים התבהרו ייסדנו כאן, בעמודים אלו, את פינת הפילצוט הדיגיטלי/האוטו-טיונינג, שמטרתה היתה ועודנה להתריע בכל פעם שיוצאים דיסקים שמזלי שפר עלי כי זכיתי לשמוע גם בהם את הפלא. תודה תודה לכם אנשים נפלאים, ותודה לך עברי לידר, שהשכלת לשלב זאת גם אצלך. חותמת איכות לכל החיים).