תכנית הספורט הטובה ביותר

זהו, הגענו לרגע האמת – גמר טורניר תוכניות הספורט. תוכניות הספורט (או משדרי הספורט) שנבחרו הם כאלה שמשודרים לפחות אחת לשבוע או באופן יומי, הן נבחרו גם מהטלוויזיה וגם מהרדיו (מכל הערוצים), כשהדרישות הבסיסיות הן האולפן הבסיסי, העיסוק בספורט וקליטתן בערוצי התקשורת המקומיים. בסך הכל נבחרו 16 תוכניות (סליחה מראש לבני פייסיק ולכל השאר שנותרו בחוץ), כשאיכות התוכניות נמדדת גם לפי איכות הענף המשודר (כדורגל ישראלי, כדורגל אירופאי, כדורסל או ספורט אמריקאי), אך בעיקר לפי האיכות הסופית של המוצר.

ההגרלה החוקית נערכה במשרדי וואלה! ספורט בפיקוח רואה חשבון, והיא נפתחה היישר בשמינית הגמר (לינק, לפי שפספס, למטה), מאוחר יותר נערך שלב רבע הגמר (לינק עוד יותר למטה). גם לינק לחצי הגמר תוכלו למצוא, אבל עכשיו הגיע המאני טיים: הגמר הגדול. מהי תוכנית הספורט הטובה ביותר שיש להציע למכור הישראלי?

יש בקרים בהם הכל הולך בכיוון הנכון. הלחמנייה חמה ופריכה, המיץ מוגש לשולחן, השמש מחייכת בשמים והטלוויזיה דלוקה על "ספורטסנטר". אין ספק, צפייה במהדורת הבוקר של "ספורטסנטר" היא כמוסה בטוחה ליום נפלא. השילוב המושלם של דיווחי ספורט מעוד לילה סוער ברחבי אימפריה האמריקאית - יחד עם ההגשה הקלילה והאווירה הבידורית - יוצרים מדי יום תוכנית מופלאה, שלאחריה אדם מרגיש לא רק שמוחו צבר כמות אופטימלית של מידע חשוב וקריטי, אלא אף תחושת רוגע ושלמות רוחנית. זוהי, רבותיי, ספורטסנטר. רק מלדמיין את צליל הפתיחה של התוכנית שערותיי סומרות.

כמובן שאין הכוונה לגרסה הבינלאומית של התוכנית, עם המבטא הבריטי והאובססיה לקריקט, כי אם בגרסה המקורית, זו שקיימת בארה"ב מאז 1979, אחד המוצרים הכי מרשימים של התרבות האמריקאית. יש לציין כי כותב שורות אלו אינו נמנה על מעריציו הגדולים של הדוד סם (למעשה, ביום-יום האמריקאים גוררים ממני בעיקר תחושות בוז וזלזול), אבל בבקרים בהם מזדמן לי להתבונן בשקיקה בשחקני הפוטבול, ההוקי, הכדורסל, הבייסבול, הלה-קרוס, אין דבר שאני יותר רוצה מלצבוע את גופי בכחול, ללכת למשחק פוטבול מכללות ולצרוח כמו רדנק מצוי בכל פעם שהמצלמה חולפת על פניי. למעשה, הספורט בארה"ב הוא הדבר היחיד שיכול לגרום לי תחושות חרטה על שאיני אמריקאי. צפייה קצרה ב"ספורטסנטר" גורמת לי להצטער על כך שמעולם לא אכלתי נקניקייה בריגלי פילד, שבצעירותי לא יצא לי לגלוש בין התחנות ולהתנגש בקטצ'ר, שמעולם לא הגעתי שיכור למשחק מכללות בשבוע היריבות, שלא הזדמן לי להלום על הזכוכית בזמן שמולי מתגוששים שחקני הוקי, ומי יודע – אולי לצפות באירוע היסטורי שנכנס לדובדבן שבסיום התוכנית, הטופ-10. "ספורטסנטר" לא רק מצליחה לזרוק אותך למציאות אחרת, היא בעיקר מראה לעולם מהי הגישה הנכונה לספורט: מהנה, בידורית, קלילה וזורמת.

"חמישיות", אם כך, ניצבת בפני אתגר גדול בגמר הטורניר, אבל עומדת בו בהצלחה. כפי שנאמר לא פעם בעבר, "חמישיות" היא נס טלוויזיוני. מדי יום שלישי ערוץ הספורט עושה מעשה קסם, לא פחות, כשלנגד עינינו מוציא מים מן הסלע, ומצליח להפוך את הכדורסל הישראלי לאטרקטיבי. למעשה, קשה להבין כיצד אפשר לנהל דיון כל כך מעניין על נושא כל כך אפור וחסר חיים. כמובן שהדבר בולט בעיקר על רקע הכישלון המסורתי לקיים תוכנית כדורגל ראויה, שבאופן טבעי נגררת לצעקות ושאר מוטיבים ברבריים. יש שיאמרו כי הכדורסל הישראלי הוא כה אנמי, עד שאין אפשרות אחרת אלא לנהל שיחה שקטה ונעימה, אבל אני מעדיף לתת את הקרדיט לאביב לביא, עופר שלח ושימי ריגר, שמצליחים להעביר את האהבה שלהם למשחק, מוצאים את התמהיל הנכון בין גישה רצינית להלצות, ומוכיחים שאפשר לקיים פאנל ראוי בטלוויזיית הספורט בישראל.

כמובן שיש לתת קרדיט גם למרואיינים עצמם, לאותם אנשי כדורסל רהוטים וחביבים, שכמו ב"מוקד" המיתולוגית בערוץ 1 - באים לאולפן בידיעה שמחכה להם מראיינים רציניים, ובהבנה שהפעם אין מקום לקלישאות סתומות. כשמוסיפים לקלחת המוצלחת הזאת את הפינות הקלילות, את ההפוגה הקומית בדמותו של שימי, את החביבות הטבעית של מאיה רונן ואת הפסקול הנעים של קול אנד דה גאנג ברקע – מקבלים מוצר טלוויזיוני מצוין, וכנראה, את תוכנית הספורט הכי טובה שיש כיום על המסך. ריספקט.

הזוכה בטורניר: "חמישיות".