פרק ראשון

העדות האחרונה של גאס לאנדו?ר
19 באפריל 1831

בעוד שעתיים או שלוש... בעצם, קשה לדעת... בעוד שלוש שעות, בלי ספק, או לכל היותר ארבע שעות... נאמר, לפני שתעבורנה ארבע שעות, אני לא אהיה בחיים. אני מציין זאת משום שכך הדברים מקבלים פרספקטיבה מסוימת. אצבעותי למשל התחילו לעניין אותי בזמן האחרון. גם הפס התחתון המעוקם במקצת של תריס הרפפות שעל החלון. ובחוץ מעבר לחלון התפרץ שריג של ויסט?ריה מהגבעול הראשי, והוא מתנדנד כמו חבל של עמוד תלייה. עד כה לא הבחנתי בזה. ועוד משהו: ברגע זה, העבר מופיע בכל עוצמתו של ההווה. כל האנשים שתפסו מקום בחיי, האם אינם באים ומצטופפים מסביבי? מפליא אותי, איך הם לא מתנגשים ראש בראש? הנה, ליד האח, חבר המועצה המקומית הדסון פארק; לצדו אשתי, לובשת סינר, שופכת במצקת אפר לקופסה, ומי מתבונן בה אם לא כלב הציד, הניופאו?נדל?נד שלי? בחדר הכניסה: אמי – שכף רגלה מעולם לא דרכה בבית הזה,
היא מתה לפני שמלאו לי שתים-עשרה – היא מגהצת את חליפת יום ראשון שלי.

יש משהו מוזר באורחים שלי: איש מהם לא אומר מילה לאחרים. מקפידים כאן כיאות על נימוסים והליכות, ואני לא מצליח לפענח את הכללים. לא כולם, עלי לומר, מתחשבים בכללים. בשעה האחרונה טרטר לי – כמעט עשה לי חור באוזן – בן אדם
ששמו קלו?דיו?ס פו?ט. אסרתי אותו לפני חמש-עשרה שנים בגלל שוד של ספינת הדואר לרו?צ?'סט?ר. עוול משווע: היו לו שלושה עדים שנשבעו כי באותו הזמן שדד את המטען לבולטימור. לכן הוא השתולל כהוגן והתנדף מהעיר כשהשתחרר בערבות, חזר כעבור שישה חודשים משוגע על כל הראש מכולירה, והפיל את עצמו מתחת לגלגלי מרכבה. לא חדל לדבר גם כשהיה על סף המוות. ועדיין הוא מדבר.

באמת, יש כאן קהל גדול, אני אומר לכם. ואני, על פי מצב הרוח שלי, על פי זווית השמש דרך חלון חדר המגורים, יכול להשגיח בו או לא להשגיח. אני מודה, יש שעות שהייתי רוצה שתהיה אצלי תנועה רבה יותר של החיים, אבל אותם קשה יותר להשיג עכשיו. פ??טסי כבר אף פעם לא באה לביקור... פרופסור פ??או?פ??או? הרחיק להוואנה למדוד ראשים... ואילו הוא, ובכן, לשם מה להחזיר אותו? אני יכול רק לז?מן אותו במחשבותי, ובזמן שאני עושה כך, כל השיחות מהימים ההם חוזרות ונשמעות. למשל, הערב ההוא שעבר עלינו בוויכוח על הנשמה. אני לא השתכנעתי שיש לי נשמה; הוא כן. לשמוע אותו מתפלסף כך יכול להיות משעשע, לולא דיבר ברצינות נוראה כזאת. הרי איש מעולם לא לחץ עלי בתוקף כל כך בנושא הזה, אפילו אבי (כוהן דת נודד פרסביטריאני, שנשמותיהם של בני עדתו העסיקו מדי את דעתו עד שלא טרח להשפיע ממש על נשמתי). אני חזרתי ואמרתי: "בסדר, בסדר, ייתכן שאתה צודק." אבל הוא רק השתלהב עוד. הוא אמר לי שאני מתחמק מהשאלה ומבקש הוכחה אמפירית. ואני שאלתי: "בהעדרה של הוכחה כזאת, מה עוד אני יכול לומר חוץ מ'ייתכן שאתה צודק'?" וכך היה שוב ושוב, עד שיום אחד הוא אמר: "אדון לאנדור, יבוא זמן שנשמתך תעשה תפנית ותתייצב מולך בדרך האמפירית ביותר שתיתכן – ממש ברגע שתיפרד ממך. אתה תשתדל לאחוז בה, אבל אהה, לשווא! ראה אותה עכשיו, מצמחת כנפי עיט ומגמת פניה צוקי אסיה."

כן, היה לו דמיון פרוע. מתייפייף, אם אתם חייבים לדעת. אני עצמי העדפתי תמיד עובדות על מטפיזיקה. עובדות פשוטות ומבוססות, נזיד סמיך ומשביע וחסר יומרות. עובדות ומסקנות יעצבו את ש?דרת הסיפור הזה. כמו שהן עיצבו את שדרת חיי. לילה אחד, במלאת שנה לצאתי לגמלאות, שמעה אותי בתי מדבר בשנתי – נכנסה, והתברר לה שאני מתחקר חשוד שהלך לעולמו עשרים שנה לפני כן. אי-אפשר לרבע את המעגל, חזרתי ואמרתי. הרי
אתה מבין את זה, אדון פירס. הברנש הזה ביתר את גופת אשתו, ובחתיכות האכיל להקת כלבי שמירה במחסן בדרום מנהטן. בחלומי, עיניו היו אדמדמות מרוב בושה; הוא הצטער מאוד מפני שגזל את זמני.

אני זוכר שאמרתי לו: אם לא אתה, זה היה מישהו אחר. והנה בעקבות החלום הזה הבנתי: מקריירה לא נפרדים. גם אם תסתלק אל רמת ההדסון, גם אם תסוכך על עצמך בספרים, במשחקי מילים ובמקלות הליכה... תפקידך יבוא וימצא אותך.
יכולתי לברוח. אילו הרחקתי קצת אל השממה יכולתי לעשות כך. איך הנחתי לעצמי שוב להתפתות לא אוכל לומר בכנות, אם כי לפעמים אני חושב שזה קרה – הכול – כדי ששנינו נמצא זה את זה, הוא ואני.

אבל אין כל טעם בהשערות. עלי לספר סיפור, לשאת באחריות לחיי אדם. והיות שהחיים הללו היו סגורים בפני מצדדים רבים, פיניתי דרך במקומות הדרושים לדוברים אחרים, בייחוד לידידי הצעיר. הוא הרוח החיה האמיתית בסיפור הזה, ובכל פעם שאני מנסה לדמיין מי יהיה ראשון הקוראים שלי, הוא מתייצב לפני. האצבעות שלו עוקבות אחרי השורות והטורים, העיניים שלו מפענחות את השרבוטים שלי.

כן, אני יודע שאנחנו לא יכולים לבחור את הקוראים שלנו. אם כך אין בר?רה אלא למצוא נחמה במחשבה על האדם הזר – שעדיין לא בא לעולם, ככל הידוע לי – שימצא את השורות הללו. לך, הקורא
שלי, אני מקדיש את העלילה הזאת.

וכך אני נעשה הקורא של עצמי. בפעם האחרונה. הוסף בבקשה עוד בול עץ לאש, חבר המועצה האנט.

וכך זה שוב מתחיל.

המעורבות המקצועית שלי במאורעות בו?וסט פ?ו?ינט ראשיתה בבוקר העשרים ושישה באוקטובר 1830. באותו היום יצאתי לצעדה הרגילה שלי – אם כי קצת מאוחר מן הרגיל – על הגבעות המקיפות את ב?אט?רמילק פו?לס. זכור לי שמזג האוויר עדיין היה קיצי. העלים הפיצו חום ממשי, אפילו העלים הכמושים, והחום התרומם דרך הסוליות שלי וציפה בזהב את הערפ?לים שליפפו את בתי החוות. צעדתי לבדי, פסעתי לאורך סרטי הגבעות... הרעשים היחידים היו חיכוך נעלי ונביחת כלבו של דו?לף ואן קו?רל?ר, ואני מניח שגם נשימתי, מפני שטיפסתי ד?י גבוה באותו היום. פני היו מועדות אל צוק השחם שהמקומיים מכנים אותו "עקבו של ש?דר?ך".* זה עתה כרכתי את זרועי מסביב לעץ צפצפה והתכוננתי להסתערות הסופית, והנה קידמו אותי מרחוק צלילי קרן יער שבאו מצפון.

את הקול הזה שמעתי בעבר – קשה לחיות בקרבת האקדמיה ולא לשמוע אותו – אבל באותו הבוקר הוא היה מוזר לאוזני. ואני התפלאתי בפעם הראשונה. איך יכולה קרן יער לשלוח את קולה למרחקים כאלה?

דברים כאלה לא מעסיקים אותי בדרך כלל. גם לא הייתי מטריד אותך בעניין הזה, אבל יש בו כדי לתרום משהו המעיד על הל?ך הרוח שלי. צריך להבין שביום רגיל לא הייתי חושב על קרנות יער כלל. לא הייתי שב על עקבותי לפני שהגעתי לפסגה, ולא הייתי קולט לאט כל כך את סימני הגלגלים.

שני חריצים, כל אחד בעומק שבעה סנטימטרים ובאורך חצי מטר. ראיתי אותם בזמן ששמתי פעמי הביתה, אבל הם נוספו באקראי לכל השאר: א?סת?ר, להקת אווזים שצורתה V. תאי המוח דלפו כביכול זה לתוך זה, כך שרק העפתי מבט בחריצי הגלגלים האלה, ולא התעמקתי כלל (שלא כדרכי) בשרשרת הסיבות והתוצאות. ומכאן נבעה פליאתי, כן, בזמן שעמדתי על צלע הגבעה והתברר לי כי ברחבה שבחזית ביתי חונה כרכרה וסוס שחור רתום אליה.

תותחן צעיר ישב עליה, אבל עיני המיומנות להבחין בסולם הדרגות כבר נמשכו אל הבחור הנשען על הכרכרה. לבוש מדים לפרטי-פרטים – מהודר כמו לקראת צילום. זהב מכף רגל ועד ראש: כפתורים מוזהבים, סרט מוזהב על הכובע הגבוה, קת של פליז מוזהבת על חרבו. מעיב בזוהרו על השמש, כך הוא נראה לי, והלך המחשבה שלי היה כזה, שתמהתי לרגע אם האיש נוצר מקרן היער. הרי ככלות הכול הייתה המוזיקה. והיה הבחור. משהו בתוכי, כבר אז – נעשה נינוח, כמו אגרוף המתרופף לחלקיו: אצבעות, כף יד.

לי היה לפחות יתרון אחד: לקצין לא היה מושג שאני נמצא שם. קורטוב מעצלותו של היום חלחל לעצביו. עכשיו הוא רכן אל הסוס, השתעשע במושכות, טלטל אותן הלוך ושוב כמו הד לזנבו המצליף של הסוס. העיניים עצומות למחצה, הראש עולה ויורד על תושבתו...

ייתכן שהיינו ממשיכים כך עוד פרק זמן – אני צופה בו, הוא נצפה – לולא קטע אותנו צד שלישי. פרה. בהמה גדולה ומוזנחת. יוצאת מסבך שקמים, מלחכת ומחסלת חלקת תלתן. הפרה הזאת התחילה מיד להקיף את הכרכרה – בנימוס נדיר – נדמה שהיא משערת כי לקצין הצעיר יש בוודאי סיבה מ?ספקת לפלוש לכאן. הקצין הזה פסע צעד אחד לאחור כאילו התכונן להסתער, וידו לפתה מיד בעצבנות את קת חרבו. אני מניח שהאפשרות שיתחולל כאן טבח (של מי?) היא שטלטלה אותי לבסוף לנוע – לרדת מהגבעה בצעדים גדולים ומכרכרים, ולקרוא בהליכה:
"ש?מה הגר!"

הקצין הזה היה מאומן היטב להסתובב. הוא הסב את ראשו אלי במקטעים חטופים, ואת שאר גופו הפנה אחר כך."היא לפחות מגיבה על השם הזה," אמרתי. "היא הופיעה כאן כמה ימים אחרי שבאתי. אף פעם לא אמרה לי מה שמה, לכן הייתי צריך לתת לה שם."הוא הצליח להעלות משהו דומה לחיוך. הוא אמר: "בהמה נאה, אדוני.""פרה רפובליקנית. באה והולכת כרצונה. בלי מחויבות לשום צד."
"טוב. ככה זה... עולה בדעתי שאילו..."
"אילו כל המין הנשי היה כזה, ברור."
האיש הצעיר הזה לא היה צעיר כל כך כמו שחשבתי תחילה. בן קצת פחות מארבעים, על פי הניחוש הטוב ביותר שלי: צעיר ממני בסך הכול בעשור אחד, ועדיין ממלא שליחויות. אבל השליחות הזאת הייתה הדבר היחיד שהעסיק אותו במאה אחוז. היא זקפה את קומתו.
"אדוני, אתה או?גאסטו?ס לאנדו?ר?" הוא שאל.
"זה אני."
"לו?טננט מ?דו?או?ז, עומד לשירותך."
"נעים מאוד."
הוא כחכח בגרונו – פעמיים, באמת. "אדוני, אני נמצא כאן כדי להודיע לך שהמפקח תאי?יר מבקש להיפגש אתך."
"לשם מה הפגישה?" שאלתי אותו.
"אני לא רשאי לומר, אדוני."
"לא, כמובן. האם היא מסוג מקצועי?"
"אני לא –"
"אם כך, אולי אני יכול לשאול מתי אמורה הפגישה להתקיים?"
"תכף ומיד, אדוני. אם זה רצוי לך."
אני מתוודה. יופיו של היום מעולם לא היה נהיר לי כמו באותו הרגע. ההתאבכות המיוחדת של האוויר, הנדירה כל כך בשלהי אוקטובר. הערפל הנערם על פני השטחים מולי. ונ?ק?ר המנקש צופן על קליפה חלולה של עץ א?ד?ר. הישאר.
במקל ההליכה הצבעתי על הדלת שלי. "אתה בטוח שאני לא יכול להציע לך קפה, לו?טננט?"
"לא תודה, אדוני."
"יש לי קצת קותל חזיר לטיגון, אם אתה –"
"לא, כבר אכלתי. תודה."
פניתי לאחור. פסעתי צעד אחד אל הבית.
"באתי הנה מטעמי בריאות, לוטננט."
"סליחה?"
"הרופא אמר שזה הסיכוי היחיד שלי להאריך ימים: נאלצתי לעלות. לאזור הרמה. צא מהעיר הגדולה, כך הוא אמר לי."
"מממ."
העיניים האלה, החומות והשטוחות שלו. האף הזה, הלבן והשטוח.
"והנה אני עכשיו," המשכתי, "ס?מל הבריאות."
הוא הנהן.
"מעניין אם תסכים אתי, לוטננט, שמפריזים בחשיבותה של הבריאות?"
"אני לא יודע. ייתכן שאתה צודק, אדוני."
"אתה בוגר האקדמיה, לוטננט?"
"לא, אדוני."
"אה, אם כך התקדמת בדרך הקשה. שלב אחרי שלב בסולם הדרגות, נכון?"
"כן, נכון."
"גם אני לא למדתי בקולג'," אמרתי לו. "כשהתברר שאני לא מתאים במיוחד להיות כוהן דת, מה היה הטעם להמשיך ללמוד? כך חשב אבא שלי – כך חשבו האבות בזמנים ההם."
"אני מבין."

כדאי לדעת את הדבר הבא: כללי התחקיר אינם חלים על שיחות רגילות. בשיחה רגילה, מי שמדבר הוא חלש יותר ממי שלא מדבר. אבל דווקא אז לא הייתי ד?י חזק לנקוט דרך אחרת. לכן הכנסתי בעיטה לגלגל הכרכרה.

"כלי רכב מפואר כל כך," אמרתי לו, "שנועד להביא רק אדם אחד."
"זאת הייתה הכרכרה הפנויה היחידה, אדוני. ולא ידענו אם יש לך סוס."
"ומה יקרה אם אחליט לא לבוא, לוטננט?"
"אתה יכול לבוא או לא לבוא, אדון לאנדור, זה עניינך. הרי אתה אזרח פרטי, וזאת ארץ חופשית."
ארץ חופשית, כך אמר.
זאת הייתה כברת הארץ שלי. הגר, במרחק צעדים אחדים לימיני. דלת הבקתה שלי עדיין פתוחה במקצת מאז יצאתי מביתי. בפנים: צרור חדש של משחקי מילים שהובא ממשרד הדואר, כלי פח ובו קפה קר, תריסי רפפות אבל?י-מראה, מחרוזת אפרסקים מיובשים, ובפינת הארובה תלויה ביצת יען שנתן לי לפני שנים סוחר בתבלינים מהרובע הרביעי. ומאחורי הבית: הסוס שלי, די זקן, מעורב צבעים, קשור לכלונס ומוקף בערמות חציר. שמו סוס.
"זה יום יפה לטיול בכרכרה," אמרתי לו.
"כן, אדוני."
"יותר מדי פנאי יכול להימאס, זאת עובדה." הסתכלתי בו. "וקולונל תאייר מחכה, זאת עוד עובדה. האם אפשר להגדיר את קולונל תאייר כעובדה, לוטננט?"
"אתה יכול לקחת את הסוס שלך," הוא אמר בשמץ של ייאוש. "אם אתה מעדיף."
"לא."

המילה נשארה תלויה ב??דממה. אנחנו עמדנו שם ותחמנו אותה. הגר הוסיפה לנוע במעגל מסביב לכרכרה.
"לא," חזרתי לבסוף. "אני אשמח לנסוע אתך, לוטננט." ליתר ביטחון הסתכלתי ברגל?י. "למען האמת," אמרתי לו, "אהיה אסיר תודה על חברתך."

את זאת חיכה לשמוע. האם לא גרר החוצה מכלי הרכב סולם קטן? האם לא השעין אותו על הכרכרה ואפילו הציע לי את זרועו בעלייה? זרוע למען אדון לאנדור הזקן! הצבתי את כף רגלי על השלב התחתון, ניסיתי להתרומם בתנופה, אבל צעדת הבוקר התישה אותי כהוגן, רגלי נשמטה ואני נפלתי וחטפתי חבטה הגונה מהסולם, והיה צורך לדחוף ולהדוף אותי פנימה לכרכרה. צנחתי על ספסל העץ הקשה, והלוטננט טיפס אחרי, ואני אמרתי את הדבר היחיד שלי שהייתי בטוח בו במאה אחוז: "לוטננט, כדאי לך לחשוב על נסיעה בחזרה בדרך של מרכבת הדואר. המסלול לצד השטח של האיכר הו?זמאן משובש מדי לגלגלים בעונת השנה הזאת."

עכשיו קרה בדיוק מה שקיוויתי. הוא עצר. הטה את ראשו הצדה.
"אני מצטער," אמרתי לו. "הייתי צריך להסביר. ייתכן ששמת לב לשלושת פרחי החמניות הגדולים מאוד שנלכדו ברתמת הסוס שלך. לאף אחד אין כמובן חמניות גדולות מאלה שיש להוזמאן – הן ממש מתקיפות אותך כשאתה עובר שם. והפס הצהוב על הלוחות הצדדיים של הכרכרה? בדיוק בגוון התירס של הוזמאן. מספרים לי שהוא משתמש בדשן מיוחד – עצמות של תרנגולות מעורבות בפרחים הצהובים של הפו?רסיתיה, זאת הרכילות המקומית, אבל הולנדי לעולם לא יגלה, נכון? דרך אגב, לוטננט, המשפחה שלך עדיין מתגוררת בווילינג?"

הוא לא הסב אלי מבט. ידעתי שקלעתי בול, על פי כתפיו שנשמטו והנקישה התקיפה שלו על הגג. הסוס התנודד בעלייה על הגבעה, גופו נהדף לאחור, ועלה בדעתי אז שלולא היה מאחור?י קיר שיכול לתפוס אותי, הייתי פשוט מוסיף להידרדר... אחורנית, אחורנית... ראיתי זאת בבירור בעיני רוחי. הגענו לראש הגבעה והכרכרה פנתה צפונה, ומבעד לחלון בצד ראיתי להרף עין את הרחבה שלפני ביתי ואת דמותה של הגר, כבר לא מחכה להסבר, וכבר מסתלקת. ולעולם לא תשוב.