הקוראים הקבועים של טורי הטכנופובית יודעים שדברים כמו "תלת מימד", "אינטראקטיביות", ו"גרפיקה מגניבה" לא אומרים לה הרבה, ואפילו אם במקרה היא הבינה משהו בשיחת הגיימרים המקומית, סביר להניח שהיא לא תצליח ממש לזהות את זה. לא זה המצב עם "אלימלך אגוז בתככי הרייטינג" של רועי ורנן גלוזמן. אני גאה לספר שאת המשחק הזה אני מכירה מילדותי. לא בגלל ששיחקתי בו, מה פתאום? פשוט באותם ימים פוחזים של נעוריי קראתי מעריב לנוער, ולאחד הגליונות צורף דיסק משחק. כמו כל טכנופובית טובה העברתי אותו לאחיי הקטנים, שגילו שיש לו פונקציה אחרת מלבד תלייה על הקיר. זה היה בשנת 97, או 98. בסוף שנות האלפיים הם עדיין שיחקו מדי פעם ב"אלימלך אגוז". לא בגלל שלא הצליחו לפתור אותו אפשר לסיים את המשחק בכמה שעות, למען האמת. פשוט בגלל שהיה להם כל כך כיף.
אחרי שסוף סוף שיחקתי בו השבוע, אני מבינה אותם. "אלימלך אגוז בתככי הרייטינג" הוא פשוט משחק כיפי נורא. גיבורו הוא כמובן אלימלך, בלש לא יוצלח שמגיע לנפוש במלון נופי חדרה (אמא שלו שלחה אותו לשם), ומוצא את עצמו מעורב בתעלומת רצח ונאלץ לחקור מגוון טיפוסים צבעוניים המוכרים לבני דורי מאוד. המשחק הוא פיסת נוסטלגיה ישראלית אמיתית, חיה ונושמת, שמייצגת תקופה בה אלילי הבידור של המדינה היו דן ויגאל שילון, דודו טופז ופלאטו שרון. את הקולות למשחק סיפקו אלילי בידור אחרים של אותה תקופה, כמו אסף אשתר, רובי דואניס ומשה פרסטר. יש לו אנימציה פשוטה, אבל מגניבה, תעלומה מצחיקה וכיפית לפתרון, הוא ידידותי לטכנופובים (ברובו), אבל הכי חשוב הוא ממש, ממש, ממש מצחיק.
אני לא מתכוונת רק לסוג ה"מצחיק" שבו קורים במשחק דברים משונים עם תרנגולות, או שלגיבור המשחק יש משהו מטופש להגיד בכל דקה. כל דבר במשחק, ממש כל דבר, פשוט מצחיק: מבדיחות הבזוקה המפוזרות במלון, למשחקי הוידאו המטופשים והמזכרות בחנות המזכרות (ספר שלם שכתוב בו "אני הולך לבית שאן" למשל), הפרסומות בטלויזיה שבחדר, ארוחת הבוקר, סיסמת המלון ("בנופי חדרה היית, איזה כיף חיים, וואלק איזה יופי פה"), פקיד הקבלה שמדי פעם מתייעץ במתכנת של המשחק, ובלהה "אמצעים דרסטיים", המורה המציקה שתופסת את הקבלה ומהווה את התגלמות סיוטיו של כל תלמיד במדינת ישראל, וכדי להביס אותה על הגיבור לבחור להשתמש בלחש קסמים, או מנפח גולגלות, או רוגטקה, או להביור, או אקדח פלזמה מהמשחק "דום" (מישהו סיפר לטכנופובית שהיא צריכה לשחק גם בזה, פעם). מצחיקים מכל הם האורחים המטופשים במלון, שעסוקים בפוליטיקה, או בניסיון להצחיק, או בפולחן האישיות של עצמם, או ברכילות. בכל חצי שעה הם מחכים במקום אחר במלון, ואפשר לדבר איתם או להציץ לפגישה שלהם עם אורח אחר, שתיתן אולי קצת מידע על התעלומה שעל אלימלך לפתור. כשהמשחק משתדרג אפשר גם לפרוץ לחדרים של אורחים ולחפש שם רמזים, או להיאבק במציל בבריכה כדי לקבל רמזים אחרים. דווקא בקטעים האלו המשחק לא ידידותי במיוחד לטכנופובים יש במהלכו כמה מלחמות שלא נוח במיוחד לנהל בעזרת העכבר, והטכנופובית מצאה את עצמה גורמת לאלימלך לעשות דברים לא נעימים במיוחד בגלל שהפסיד במלחמות, כמו לרוץ ערום סביב הבריכה. אבל רוב הזמן היא גרמה לאלימלך לעשות דברים מטופשים מבחירה כמו לקפוץ מחלון חדרו למטה, או לפוצץ את גולגלתו של הנגן בלובי, שיודע רק לנגן סימפוניות ואת הנעימה של "מבט". יש כל כך הרבה דברים מטופשים וכיפיים לעשות במשחק.
כקווסט, אלימלך אגוז לא מסובך, אבל גם לא בדיוק ברור. התעלומה בו לא ממש משתמעת מהמשחק, וכשהטכנופובית בדקה אם זה רק אצלה, גילתה שאפילו אחיה הגיימר המושבע מודה שהוא שמר כמה פעמים לפני שהוא פתר את התעלומה בסוף, ושגם הוא לא ניצח את הנחש שהוחבא לאלימלך בחדר בניסיון הראשון. אולי זה עובר במשפחה. בכל מקרה, החסרונות האלו לא מעיבים על עובדת היותו של "אלימלך אגוז בתככי הרייטינג" אחד המשחקים הכי מצחיקים, כיפיים וישראלים שיצא לכם לשחק. אפשר להוריד דמו באתר, ואפשר גם לקנות את המשחק מהיוצרים ב-25 ¤. מומלץ ביותר, גם לטכנופובים ואת זה אתם לא שומעים ממני לעיתים קרובות.