אני לא מאמין שגרתי בפתח תקוה

גדלתי בפתח תקוה. גרתי בעיר הזאת מאז הייתי בן ימים ספורים ועד לצבא.
מעולם לא התגאיתי בעובדה הביוגרפית הזאת; מנגד, היא גם אף פעם לא היתה
סיבה לבושה ממש גדולה. סתם, חצי פאדיחה שלא ששים להודות בה. עובדה סתמית
וחסרת משמעות על מישהו שגדל בעיר סתמית וחסרת משמעות עוד יותר. אף פעם
לא התנדבתי לספר על כך, וכשנשאלתי מאיפה באתי ציינתי תמיד, מיד לאחר
שמה של העיר, את העובדה ש"בכלל נולדתי בחיפה" וש"כבר מלא שנים אני גר
בתל אביב". ככה מתמודדים עם ילדות ובגרות בעיר שאין עליה אפילו בדיחה
אחת טובה.
ערסים, זקנות ובני עקיבא
"זה היה בערב, כ"ח בכסלו, נסענו בכביש העוקף ז'בוטינסקי לעבר העיר הגדולה./
בצדי הדרך יכולנו לראות פועלים רומנים מבצבצים ומעשנים נובלס./ החניונים
היו מלאים עד אפס מקום, עמדתי ליד הבר והזמנתי בירה,/ הברמן הכיר אותי
ולכן לא הייתי צריך להגיד לו איזה סוג./ ואז, הזרקור הכחול העיר את
פינת החדר, ושם ראיתי אותה והבנתי שזוהי האשה./ כשהיא התקרבה לבי החסיר
פעימה, ופתאום היינו עירומים לאור נרות!/ האחו החריש את אוזני אך לא
התייפחתי./ הייתי שבוי ביצירת הפאר שעמדה מולי./ ובעודי מכוון לעבר
גומת האהבה שלה, היא פתאום שאלה אותי:/ תגיד לי - מאיפה אתה?/ אני לא
מאמין שאני גר בפתח תקוה, שנים! שנים על גבי שנים,/ ערסים, זקנות ובני
עקיבא! אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה,/שנים, ערסים, זקנות ובני עקיבא,
אנ'לא מאמין שאני גר בפתח תקוה".
השיר הזה של להקת "אינפקציה" מצליח לגעת בנקודה הכי רגישה בזהות העצמית
של תושבי פתח תקוה. כשמקשיבים לו מבינים את עוצמת התדהמה שמתעוררת עם
ההכרה בכך. שווה לחפש אותו ביוטיוב אם אין לכם את הדיסק. הוא נפתח כבלדת
רוק פסטורלית, כמעט בארוקית על גבול האנדלוסית, שמתפוצצת באחת על ידי
דיסטורשן מטורף, הלמות תופים וזעקות השבר של הסולן: "אני לא מאמין שאני
גר בפתח תקוה". אני מכיר את הרגע המצמרר הזה. חוויתי אותו. הוא זכור
לי במעומעם מהשנים שגרתי שם, ואני מעריך שרבים מתושבי העיר העכשוויים
חווים אותו גם. ראו כמה מהם לוקחים חלק בקבוצה הסאטירית בפייסבוק הקוראת
לביטולה של העיר. כרגע חברים שם כ-6,200 אשה ואיש, ובהם גם פתח תקואים
רבים. לטענתם, כפי שהיא מתפרסמת באתר:
"פתח תקוה לא יפה
פתח תקוה לא רלוונטית
פתח תקוה לא משפיעה
פתח תקוה לא נחוצה
פתח תקוה לא ראויה
פתח תקוה לא עם קטע
פתח תקוה לא עם זיק
פתח תקוה לא ברורה
פתח תקוה לא מעניינת
פתח תקוה לא ייחודית
פתח תקוה לא גומרת
פתח תקוה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת"
לכן הם מקווים לאסוף 10,000 חברים ולפנות לכנסת ישראל, למשכן נשיאי
ישראל ולבכירי המשק למען תבוטל העיר כליל. קבוצה נוספת רמסה את כבודה
המפוקפק של העיר עוד יותר בטענה כי "פתח תקוה לא באמת קיימת". יש בה
כרגע 1,620 חברים התומכים בטענה כי העיר הזו היא אינה יותר מקונספירציה
שנועדה להסתיר כור גרעיני, המופעל על ידי תנועת הצופים. על פי תפיסתם,
בתיה של העיר עשויים מקלקר וקרטון, תושביה האמיתיים נספו כתוצאה מקרינה
רדיואקטיבית ובמקומם היא אוכלסה בערסים, זקנות וחברים בתנועת בני עקיבא.
כדי לבסס את טענתם, המוצדקת כנראה בחלקה, מצטטים התומכים חלקי כתבות
אמת שהתפרסמו על אודות אירועים תמוהים שהתרחשו בעיר, עובדות מביכות
מעברה ובעיקר קווים לדמותה ואופייה. הם גם הדפיסו חולצות נאות עם הסלוגן
וזכו לכתבה מפרגנת מבן דודנו, המקומון "העיר מלאבס", אשר רק בשביל לחזק
את תיאוריית הקשר שלהם הודה בכתבה כי מערכת העיתון אינה יושבת בעיר
שכנראה אינה קיימת, אלא ברעננה. אגב, בקבוצת הנגד, הקוראת לביטול הקבוצה
לביטול פתח תקוה, 30 חברים בלבד.
בבוקר לח בשנת תרל"ח
אם המושבות, פתח תקוה, חוגגת השנה 130 להיווסדה. היא נולדה על גדות
הירקון בבוקר לח בשנת תרל"ח ובמשך עשרות שנים היתה סמל להתיישבות החקלאית
החלוצית בארץ ישראל. באדמתה נחפרה הבאר ונחרש התלם הציוני הראשון; בתקופת
העלייה השנייה התעורר בה המאבק למען עבודה ושמירה עברית; בה נוסדה קופת
חולים, ואפילו יריית הפתיחה שהכריזה על מלחמת העצמאות נשמעה בתחומה.
אך ימי הזוהר של פתח תקוה תמו כנראה עם הולדתה של תל אביב. זה היה לפני
כמעט 100 שנה וביום שבת האחרון, כשנסעתי לבקר בה, נראה היה שהיא טרם
התאוששה. רחובותיה מלוכלכים, בתיה מוזנחים והמרכז המסחרי שלה נראה כאילו
קפא במקומו לפני 20 שנה. מרחבת העירייה יצאו מדי כמה דקות מוניות שירות
בקו היחיד שפועל בשבת החוצה, לתל אביב. קולנוע היכל המפואר, שסימל תקווה
קצרה לעתיד חילוני ואופטימי יותר בעיר במהלך מאבקי החרדים סביב פתיחתו
בערב שבת, עמד עזוב ומיותם. במדרחוב הנטוש ישבו זוגות של עולים חדשים
יוצאי חבר העמים ושיחקו שח על שולחנות פיצרייה נעולה. בכיכר המרכזית
של העיר, המכונה על פי הפולקלור המקומי "כיכר המיואשים", רבצו כמה נערים
שיכורים מליל אמש, לצד משפחות עולים מאתיופיה שהתכנסו לפיקניק בצל העצים.
כל שאר תושבי פתח תקוה ישנו את שנת השבת שלהם בבית, במזגנים. זה ממש
מתבקש בחיים בעיר אשר בעמוד "מרכזי הבילוי והתיירות" באתר האינטרנט
הרשמי שלה תוכלו למצוא קונסרבטוריום אחד, מוסדות היסטוריים המציינים
את ימי העבר המפוארים ושני קניונים מודרניים. לא תיאטרון, לא מרכז אמנויות,
לא סינמטק ואפילו לא מוסד תרבותי גדול ומוכר אחד. רשימת כל אירועי התרבות
השנתיים שמופיעים באתר נראית דלילה מהתוכנייה החודשית של תיאטרון צוותא,
האוזן השלישית או מועדון לבונטין 7, כל אחד בנפרד.
אמנם בשנים האחרונות נבנו בעיר שכונות חדשות, נפתח בה מוזיאון מכובד
לאמנות מודרנית, ובאקטים מגלומניים ומגושמים של שריף מעיירה דרומית
נשכחת הקים בה ראש העיר גשר מיתרים אחד של קלטרבה והציב עשרות טלפונים
ציבוריים שנעקרו מרחובות לונדון. אבל אל תתנו לפלסטיקה הזו לסנוור אתכם;
גושי הפלדה האדומים הללו לא נבראו לחודשי הקיץ הבוערים של הלבנט, ופתח
תקוה מתנהלת ונראית בהרבה מובנים כמו דימונה, שדרות או ירוחם. ויסלחו
לי תושבי שלוש העיירות הללו על ההשוואה. למצבן העקום יש הצדקה הנובעת
מעשרות שנים של הזנחה וממאות קילומטרים של פריפריה. עם התירוצים האלו,
פתח תקוה לעולם לא תוכל להשתמש. היא המרכז, בסך הכל במרחק של פחות מ-20
קילומטר מכאן.
הטרגדיה של פתח תקוה נעוצה במיקום שלה. אם תסתכלו בצילומי לוויין בגוגל,
תוכלו לראות שגם כיום היא מנותקת משאר ערי הלוויין של תל אביב. כולן
חולקות גבולות משותפים ומטושטשים, קווים אורבניים חסרי משמעות המובדלים
בגובה הארנונה ובצבע המשאיות שיאספו את הזבל בשני קצוות הרחוב. בכולן
קווים משותפים ומאחדים. חלקן גולשות כך אפילו לתל אביב. עין זר לא תבחין
למשל בשוני הוויזואלי בין כמה מרחובות בת ים, חולון ודרום העיר בנסיעה.
הניואנסים דקים מדי במעבר ביניהם. לא תמיד ברור איפה משהו מתחיל ואיפה
הוא נגמר. רק פתח תקוה תקועה לה בדד, מנותקת ומוקפת שדות ושטחים פתוחים,
מונשמת על ידי ציר תחבורה פקוק אחד שעובר דרך רמת גן, בני ברק ופרדס
כץ בדרכו לעולם. הניתוק הגיאוגרפי הזה והמרחק הקצר לעיר הגדולה לא משאירים
לפתח תקוה שום סיכוי או תקווה. זו הסיבה אולי שהיא נתפסת ככל כך סתמית
ועלובה. מה הטעם לפתח תרבות, ליצור מקומות בילוי אטרקטיביים ולהשקיע
בהנאות הקטנות של החיים, כשאפשר למצוא את הכל, ואת הים, במרחק של חצי
שעה נסיעה?
המושכים בחוטים
כשפוגשים מישהו חדש בחיים ומתגלגלת איתו שיחה לפתחה של השאלה מאיפה
אתה בא או מאיפה אתה במקור, כפי שנהוג לומר בשפת העם, כל מקום שתציינו
בתשובה יגרור לבטח תגובה. תגידו שאתם חיפאים, ישאלו אתכם אם באמת כל
הכוסיות נמצאות שם; תספרו שאתם ירושלמים, ירימו איזו דאחקה על מאתיים,
שק קמח או השד יודע מה; אילת - ערסים; נתניה - צרפתים; רמת גן - עירקים;
קרית שמונה - טילים; שדרות - טילים; קרית גת - נינט. אפילו אם תגידו
שאתם מקיבוץ, מושב או התנחלות אחרת עם צליל אקזוטי, אם לא תזכו לתגובה,
לפחות ישאלו אתכם "איפה זה?". רק אחרי אמירת "פתח תקוה" משתררת מבוכה
שקטה וקצרה. אחר כך ממשיכים בדרך כלל הלאה, לשאלה או לווידוי הבא. חוץ
ממתן מבט אמפתי, מה כבר אפשר להגיד לתושב בעיר שבה תחנת מכבי האש עלתה
באש, השבת נכנסת על פי שעון ירושלים ולקניון הכי מרכזי שלה קוראים קניון
ברוך? שום דבר לא יכול להיות מעודד וגם לא מעליב. אולי זו הסיבה שתושביה
של פתח תקוה נקיים מכל סטריאוטיפ. כשהם באים לעיר הגדולה הם נטולי רגשות
נחיתות או עליונות. הם לא צריכים להוכיח את עצמם כחו"בתים וגם לא צריכים
להתנצל על היותם צפונים. הם... סתם... פתח תקואים, אתם יודעים.
לכן, אם תפשפשו עמוק בנבכי מנגנונים, תגלו שבסופו של דבר יש איזה פתח
תקואי שמושך בחוטים. תעשיית הכדורגל הישראלית, למשל, נשלטת באופן מוחלט
על ידם. ראש ההתאחדות הנוכחי וכל החמולה שלו באים משם, גם יושב ראש
ההתאחדות שהיה, סוכנים, שחקנים ומאמנים. אל תשכחו שאפילו אברם גרנט,
בשיא גדולתו כמאמן צ'לסי, זכה להיקרא בתקשורת האנגלית בסופו של דבר
"אברם מפתח תקוה".
לא ערכתי מחקר סטטיסטי מקיף בנושא, אך לעתים נדמה כי גם עולם התקשורת
מלא יוצאי חלצי העיר, וכך גם עולם העסקים, המשפט והפוליטיקה. רק בסוף
השבוע האחרון התפרסמה במהדורת חדשות 10 כתבה על חברי המרכז מבית הקפה
בנקוק בפתח תקוה ששולטים במפלגת קדימה. אותם אנשים שלטו מאותו בית הקפה
בקדנציה אחרת גם במרכז הליכוד. אה, כמעט שכחתי, גם פנינה רוזנבלום ואלי
הנאצי משם.
הדרמה בקרוב
בקרוב מתוכננת לעלות סדרת דרמה חדשה ברשת. כרגע שמה הזמני הוא "עד החתונה",
אבל אבנר ברנהיימר יוצרה שוקל לשנות את השם ל"פתח תקוה". מסופר בה על
שני פתח תקואים שעברו לתל אביב והם חוזרים אליה לביקור משפחתי מדי שבוע.
"הפער", לדבריו, "בין שתי הערים בא לידי ביטוי בסדרה בצורה מאוד בולטת.
אחת האמהות מנסה לשכנע אותם לקנות דירה בפתח תקוה. מבחינתם זה אפילו
לא בא בחשבון. אין באמת מה לעשות שם. זאת עיר שפשוט לא קורה בה כלום.
עיר שינה אולטימטיבית. תל אביב היא עיר שלא נותנת לשום דבר לגדול מסביב,
וכל ערי הלוויין מתות בצלה".
ברנהיימר, ילד טוב פתח תקוה, מסביר שהאמורפיות וחוסר הזהות הברורה של
העיר נובעים דווקא מגיוון האוכלוסייה הרב שלה. "מהילדות אני זוכר שהיה
בעיר הזאת הכל. דתיים, חילונים, מזרחים ואשכנזים, הכל בערבוב גדול שמייצר
המון פתיחות. רק שהגעתי לתל אביב ופגשתי כאן פליטי ערים אחרות, התחלתי
להיות מודע לכל העניין הזה שנוצר סביב העדתיות. בבניין שלי גרו בני
כל תפוצות, גם בבית הספר שלי היה גיוון. פתח תקוה קצת סובלת מהעניין
זה, יש בה מהכל, אז היא לא קיבלה שום דימוי. יש יותר תחושה שאף אחד
לא באמת יודע מה זה פתח תקוה. זה כמו חומר צמיגי כזה, לא מוצק ולא נוזל.
אף אחד לא באמת יודע מה זה אומר".
פתח תקוה מאוד משתדלת בשנים האחרונות. העירייה שכרה משרד פרסום שישקוד
על מיתוג מחודש, ונפתחו בה סניף של ארומה ומסעדות מהז'אנר הטרנדי עם
שמות כמו טריאקי ואלפרדו. פרדסיה, שהיו מסמליה הבולטים של העיר, הפכו
לשכונות מגדלי מגורים מנוכרות, מחלפים מהירים נבנו סביבה, ואפילו ציר
החיים שלה - ז'בוטינסקי - הורחב, ואינשאללה בקרוב תעבור שם הרכבת הקלה.
בהלת הנדל"ן של תל אביב עוד לא הגיעה אליה, אבל החבר'ה שם ממשיכים לחכות.
לפני כמה שנים פגשתי במקרה את אביעד, חבר ילדות שלא ראיתי לפחות עשר
שנים, במסיבת גג בתל אביב. בחור טוב, האביעד הזה. גדלנו באותה השכונה,
בית מול בית. בילדות שיחקנו המון כדורגל ביחד, ובחטיבת הביניים אפילו
למדנו באותה הכיתה. הוא סיפר לי שהוא נשוי ושאשתו נמצאת בהריון השני
שלה. הוא סיפר גם שקנה דירה באחת משכונות המגדלים החדשות שנבנו בשנים
האחרונות בפתח תקוה ושאל: "למה לא תקנה גם אתה איזו דירה בפרויקט? יש
שם מלא חבר'ה מהשכונה". הוא הוסיף שיש גם איזה מבצע מימון מיוחד לבנים
ממשיכים או משהו דומה. הסתכלתי עליו. שערות עורפי סמרו. לא האמנתי שאני
מרגיש שוב את הרגש הישן ההוא. חיכיתי לדיסטורשן ולהלמות התוף. רציתי
לצעוק. *