האמן 17: עינת עריף-גלנטי

תערוכת היחיד של עינת עריף-גלנטי (32), "שרשרת של הבטחות", מוצגת בימים אלה בגלרית "צילום בע"מ"

אני כל כך בפנים, ואני לא יודעת אם אני יכולה להישמע הגיונית או לא. מבחינת קשר לדימויים, יש שפע של הבטחות, סוכריות, צעצועים, משה בתיבה, ביצה שיכולה היתה להפוך לאפרוח ולא הפכה, וביצה שיכלה להיות אפרוח ויצא אחד מפלסטיק. יש גם סצנת אם ובת בתחתית מדרגות נעות מוזהבות, מעין "Stairway to Heaven".

זה שם די ציני, אולי גם פגוע. שרשרת של הבטחות מבטיחה אכזבה. העבודה הראשונה בתערוכה היא הכותרת – באותיות זהב פושטיות התלויות בשרשרת על דלת הכניסה לתערוכה. שרשרת שרשרת. זהב מזויף. דימוי אחרי דימוי שזורים בצורה לא אחידה על איזה חוט פיכחון נסתר, כולם חגיגיים במבט ראשון, צבע, דרמה קומפוזיציונית מקוצצת כנפיים בגלל מתיקות של קוטן. ובכולם יש קמט, פגם או חשיפה של נקודת תורפה.

יש ארבעה: אחד דמיוני, ושלושה שנתקלתי בהם. הדמיוני מגיע, מתקרב ומתקרב כמעט נוגע בתמונה, מוקסם מהצבע והאסתטיקה, נזרק לאחור פצוע והולך הביתה עם הרהורים על התרבות שלו, על מוצרי הצריכה, על יחסיו עם משפחתו ועם הסביבה הפיזית והאנושית.

הממשיים הם אלו שמאפשרים לי לפעמים לצעוד עוד צעד קדימה:
1. כאלו שראו תערוכה ופוגשים אותי אחרי שנה במקרה ושואלים על מה אני עובדת עכשיו ושהם נורא רוצים לראות.
2. כאלו שאוהבים וקונים.
3. קבוצת אנשים שעלו מהשוק לתערוכה של יוסי ושלי ב"אגריפס 12" בירושלים והיו להם תובנות ישירות וכנות על השימוש בצבע ואיפה הדברים מדויקים בעיניהם ולמה ומה פחות ומה יותר.

"את היחידה" (הנה אני בא). שיר של הדג נחש על בחור ירושלמי, אולי הם עצמם, על העזיבה לתל-אביב, הזוהרת, הקלה. והחזרה ירושלים-תל-אביב-ירושלים. אתה לא מוצא את המקום שלך. אני מעולם לא עזבתי את ירושלים ליותר מחודשיים. יש כאן סצינה אלטרנטיבית שנוחה לי, וכובד טבעי שאולי מאפשר לי לא להיסחף. אני פה ואני בסדר עם זה, אבל אני לא בטוחה שכל החיים אשאר כאן.

גלריה עצמאית שהוקמה על-ידי 15 אמנים. הקמנו אותה לפני ארבע שנים, ללא תמיכה מבחוץ וללא עזרה של העירייה. אנחנו מנהלים ומחליטים לגביה, ומציגים ברוטציה. המקום צובר תאוצה לאט לאט. יוסי (בעלה של עריף גלנטי- מ.ו) ואני מציגים בגלריה ביחד. בשנה שעברה העלינו את "הסלון הישראלי לצילום" - 37 צלמים ישראלים השתתפו: חמישים עבודות שהוצגו היו של הצלמים המשתתפים, וחמישים שלנו. הגיעו יותר מ-1,000 איש לתערוכה. הצלחה אדירה בממדים שלנו.

לרוב אני לא יודעת איך בדיוק הן השפיעו. די ברור שבעיקר ציור. כמובן הטבע דומם ההולנדי והאיטלקי החל מהמאה ה-17, אבל יש הרבה יצירות שאני מאמינה לכנות ולחוכמה שלהם, שפותחות לי איזה מגרה במחשבה ברגש או בגוף, אבל אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על איפה זה מגיע לידי ביטוי ביצירה שלי, למשל "תוף הפח" של גינטר גראס, הוא גולש שם בקלילות לתוך סצנות סוריאליסטיות קיצוניות חריפות ובשניה הוא שוב שפוי וחלבי. אני כל כך מזדהה עם זה, עם לראות את הבז' ירוק אפור של הרחוב ופתאום הראש שלי גולש לתסריטים מטורפים, אולי יום אחד כשאעשה אנימציה אני אוכל לבטא את זה. כשאני שמה לב שיש לי למי להגיד תודה אני לפעמים עושה את זה: בתערוכה הזו זה למשל הפורטרט אה-לה מפלתורפ, לפני כן הצגתי ב-2005 במוזיאון הרצליה סדרה שלמה של מחוות לואניטאס (ציורי טבע דומם סימבוליים מהמאה ה16 וה-17, מ.ו). כשהייתי בכתה ב' ציירתי פורטרט מחוה לפיקאסו, עבדתי עליו שעות בבית, צמצמתי את העיניים, דייקתי בערבובים של הצבע. ממש חגגתי שם סביבו. הייתי צריכה לתת את זה למורה וזה לא חזר אליי מאז, עד היום אני קצת חושדת שהיא גנבה אותו. הייתי שמחה מאוד לראות אותו עכשיו, כשיש לי ילדים ופרופורציות הפוכות.

היחיד שבלי שום בעיה אני אומרת הוא השפיע עליי וימשיך וזה ענק הוא אורי רייזמן. גם כתבתי ראיון מדומיין איתו לפני כמה חודשים. גם אותו אני מכירה מאז ומתמיד פחות או יותר, ומהרטרוספקטיבה שלו במוזיאון תל אביב יצאתי גם אחרי הביקור הרביעי עם דמעות בעיניים. לא הצלחתי לגמור לראות אותה ממש. חבל נורא שהיא לא תלויה לי בבית לאיזו שנה.

"היום בבוקר ראיתי ברחוב בחורה לבושה מכנסי סקיני, פן מטורף, מלוקקת, בת 17 בערך, שפסעה על המרצפות הירושלמיות עם עקבים גבוהים, כשאני בנעליים הרגילות שלי כמעט מועדת עליהן מידי פעם. היא כמעט בכתה. והבעת הפנים הזאת, הכמעט בכי שלה, היתה הדבר הכי אמיתי. אולי בגלל שהיא נפרדה הרגע מחבר, או שהיא התייסרה ממוסכמות היופי שבגללן היא סובלת עכשיו. באמצעות הבכי, היא הפכה בעיני ליפה. הכנות החזירה אותה למקום יפה", מספרת עינת עריף-גלנטי.

האירוע היומיומי הזה אוצר בתוכו את המבט שלה על העולם, אותו מבט שהיא מפעילה בתערוכת היחיד שלה "שרשרת של הבטחות". עריף-גלנטי מאמינה שהתערוכה הנוכחית אישית הרבה יותר מהעבודות הקודמות, למרות שרוב התצלומים מציגים אובייקטים מפלסטיק וממתקים, כפי הנראה מתוצרת סין, ומלבד דיוקן עצמי שלה (בו היא מכסה את פניה על רקע ארון כשלצידה תינוק), לא חושפים כמעט דבר על חייה הפרטיים. "אני מאמינה שהעבודה הנוכחית הרבה יותר דומה לי, מאשר לרעיונות ולמחשבות שלי, חיבור הרבה יותר פרטי".

עריף-גלנטי עושה הפרדה בין ההוויה היומיומית שלה, לעיסוק ברעיונות אודות העולם באמצעות האמנות: "כנערה מאוד הזדהיתי עם קונסטרוקטיביזם רוסי, באוהאוס, מלביץ'. חשבתי שצריך להיזהר מביטויים פיזיים ורגשיים, שאלו מקומות מסוכנים, ירודים. ההתעצמות של המימד הרגשי בעקבות לידה מגיעה למקומות שלא הכרתי – ועכשיו דברים מתחברים. היתה הפרדה בין רגש, למחשבה, לגוף. עכשיו אני מחפשת את המקום שהכל יהיה מחובר בתוך עיגול, לא בתוך ריבוע".

"שרשרת של הבטחות" היא לא תערוכה מנומסת ומסודרת, או כזאת שמסבירה את עצמה באמצעות שימוש מושכל בגדלים של דימויים, או בשילוב ביניהם. עריף-גלנטי מערבבת הכל מהכל, והרבה מאוד תצלומים יכולים להפוך לדימוי מפתח, בהתאם לציפיות של הצופה. בניגוד לצלמים אחרים שמציגים מאסות של תצלומים באופן חסר היררכיה, יש בתערוכה תחושה של יד מכוונת, כמעט בכוח, ולמרות המאסה ואי-הסדר, אין חידה המציעה את עצמה לצופה לפתרון, אלא טווח מאוד ברור ומוגדר של נושאים בהם היא עוסקת.

- בתערוכה הנוכחית הצילום שלך הרבה פחות נקי, יפה. את מצלמת ממתקים כמו מדענית במעבדה. את מנסה להיות פחות פתיינית מבעבר?

קודם כל זאת מחמאה. אני רוצה להשתמש באופן חכם בכח האסתטי, הפתייני. כשלמדתי פסנתר המורה שלי אמרה שאסור לנגן באך ברגש, כי בבאך יש כשלעצמו כל-כך הרבה רגש. משהו שהוא כל –כך פתייני כשלעצמו, אני לא יכולה להעמיס עליו.

אתה רוצה שצילום יצא יפה. אתה משקר אם אתה אומר שלא. יפה זה מקום שהנשמה שלנו נחה בו. ניר הוד, למשל, רוצה שהצופה יזיל דמעה וינוח בזרי היפה. אני שמחה שהוא קיים, שהוא לקח דברים להקצנה הזאת. אם אנחנו מתעסקים ביפה, עדיף להודות בזה.

אני עושה מעין "דה-קיטשיזציה" של דברים. נקניקיות הג'לי שצילמתי – זה כל-כך מגעיל ומתוק בו-זמנית. אני מאוד אוהבת את המקומות בהם היפה גובל בקיטש, בתחילת הריקבון. שם הדברים חיים. שם החיים עצמם.

יש בעבודה את הקסם הקיטשי, קצת חגיגיות, סטייל אולמי ורסאי. לפני אסון ורסאי העברתי לתמידי תיכון קורס בנושא " מהו יופי". אני זוכרת שהבאתי את הדוגמא של ארמון ורסאי: יש את המקור, ויש את החיקוי, האולמות. לא הרבה אחרי זה קרה האסון.

- נקודת המבט שלך פסימית?

בקטנות אני די אופטימית. בגדול, תהליכים בעולם – הרבה פחות. התערוכה מסתכלת על הכאן ועכשיו, ובהווה יש הרבה פגמים. פסימיות היא משהו שמתייחס לעתיד, אבל התערוכה מתבוננת בהווה. אותי קורע מה שמתרחש בשדרות. ככל שאנחנו רואים יותר ויותר את המלחמות אנחנו מקילים בהן ראש. אני לא ככה. אני בקושי מסוגלת לראות חדשות, אם יוצא לי לקרוא עיתון זה קורע אותי, וזה נשאר לאין סוף כמעט. אני חייבת להתאמן כדי לשכוח מזה.