אחת לכמה שנים, מאז תחילת שנות התשעים, עולות ונשמעות הצעות בדבר שינוי שיטת הבחירה במדינת ישראל. יש לשים לב למינוחים, היות ובגורל הדמוקרטיה הישראלית עסקינן: ההצעה העכשווית שהועלתה לסדר היום, בחירה אזורית של 60 חברי כנסת, הינה הצעה לשינוי של שיטת הבחירות, ולא לשינוי שיטת הממשל - הכותרת שהודבקה בשגגה להצעה של ח"כ מנחם בן שושן. ההצעה הנוכחית מבקשת לשמר את שיטת הממשל, אך עם זאת להקטין את מספר הגופים האוחזים בהגה.
בתור אדם שמתמחה בשיטות בחירה וממשל אני רואה בה יתרונות וחסרונות, אך על פניו נראה כי המחוקקים לא חשבו על כל האספקטים של הנושא. בראש ובראשונה עולה השאלה: מדוע לשנות שיטה שהוכח כי היא פועלת? שהרי הניסיון האומלל של שינוי שיטת הבחירות ב-1996 בשילוב עם שינוי קוסמטי של שיטת הממשל - בחירה ישירה לראשות הממשלה - הסתימה בכישלון, ומאז החזרה לשיטה הקודמת לא נתגלו בעיות של משילות. כשדבר מה אינו מקולקל מדוע לנסות ולתקנו? אך אם נצא מנקודת ההנחה כי יש כאלו שרוצים בשינוי, הבה ונבחן אותו לגופו.
וכאן מתעוררות שאלות נוספות: במה מעוניינים הנציגים שתומכים ברעיון? האם הם מעוניינים בריכוזיות של המערכת? האם הם רוצים למחוק את המפלגות הקטנות? רבים חוששים שאכן זהו הכיוון שאליו מוביל המהלך, מצב בו מפלגות אידיאולוגיות/ סקטוריאליות ייעלמו מעל פני השטח.
שאלה מרכזית אחרת היא האם ביישום ההצעה החדשה לא נייצר בעצם 60 חברי כנסת שיהיו מחויבים יותר לבוחרים שלהם מאשר למפלגות שלהם. שהרי הגוף הבוחר הוא אנשי האזור, והנציג שירצה להיבחר שוב יצטרך להשביע את רצונם, ולעיתים רצון הבוחרים יעמוד בניגוד לרצון המפלגה. מה יעשה במצב זה חבר הכנסת? באיזה צד יבחר? האם תהא למפלגה היכולת להטיל עליו סנקציה במקרה שיפר את המשמעת הסיעתית? בעיה.
בחירות אזוריות, אבל באילו איזורים?
כמו כן אנו מגלים שמדובר על הצבת רף חדש של אחוז החסימה, מלבד שני האחוזים הקבועים. על מנת לקבל ייצוג בכנסת, על רשימה יהיה לזכות לפחות במנדט אחד באזורי הבחירה. מכאן שישנה משמעות עליונה לאופן בו יחלקו את הארץ לאזורים. ההצעה העכשווית מדברת על קריטריונים שיקבעו על ידי הכנסת, ויועברו דרך ועדת הבחירות המרכזית בראשות שופט בית המשפט העליון. האם יש סיכוי שסיעות קטנות, החרדיות או הערביות, יגיעו להסכמה על דרך חלוקת האזורים? על מנת להגיע להכרעת רוב יצטרכו ליכוד, העבודה וקדימה לחבור לקואליציה מוזרה ביותר ולפשרות. אינני אדם קטן אמונה, אך אני מתקשה לראות מהלך כזה צולח.
ולבסוף, הסוגה המרכזית: מה עומד בבסיס הרצון לשינוי? שהרי בישראל ישנה השיטה הייצוגית ביותר בעולם. אנו בוחרים בשיטה פרופורציונלית, עם אחוז חסימה נמוך ביותר, ועד כה לא היו לנו בעיות דמוקרטיות בחילופי השלטון.
בבסיס הרצון לשינויים עומדת מטרה אחת גלויה/ סמויה, והיא ייצוב השלטון בישראל. כלומר להפסיק את תחלופת הממשלות. עד היום, בשישים שנות קיומה של המדינה, היינו עדים ל-17 כנסות ועם זאת מניין הממשלות עומד על 31. כן, ממוצע של כמעט שתי ממשלות כל כנסת. אולם האם אנו מעדיפים יציבות ומשילות על חשבון ייצוג? הייתי מציע לעשות חושבים טוב-טוב ורק אז להחליט, כי לעיתים לשינויים מסוג זה מודבק תג מחיר יקר.
ד"ר הני זובידה הינו מרצה קבוע בסגל בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, במרכז הבינתחומי הרצליה.
הבלוג של ד"ר זובידה: www.notes.co.il/hani