וסט אלגנט

קנייה ווסט לא נמצא בתחרות עם 50 סנט, ג'יי-זי, או כל ראפר אחר באותו קליבר. נדמה כי ב-2007 היחידים שמאמינים לקשקושי הביף הכי מעפאן שהיה מזה זמן רב הם כתבי עיתוני נוער בישראל ואנשים שצריכים למכור מגזיני מוזיקה גוועים בארה"ב. כמו כל יוצר גדול אחר, גם קנייה ווסט נמצא בתחרות רק עם האגו שלו. במקרה דנן מדובר בוואחד אגו ענק; מוחצן אך כזה שעדיין נותר לא מפוענח. יש מי שקוראים לזה סטייל. יכול להיות שאני טועה, אבל בתום 7 שנים טובות, קנייה ווסט מסיים בהצטיינות את לימודי 3 האלבומים שלו.

בין אם נרצה ובין אם לא, מדובר כאן בעבודת מאסטר של מי שהחל את דרכו כאלמוני עם חלומות מוזיקליים גדולים והרבה מוטיבציה שהתמקדה בדרך לעשות מהם כסף גדול. בניגוד לכל אחד אחר שזנח חלומות לטובת העבודה המשעממת שלו, זה שקורא לעצמו דון ויטון הצליח טילים ותרגם את הכשרון שלו להרבה מאוד כסף. באמריקה לעשות הרבה מאד כסף, משמעו לעבוד קשה לאללה. בטח אם אתה מגיע משיקגו, נפצע קשה בתאונת דרכים ובהינף כמה ביטים מושלמים הופך למדיה דארלינג בדיוק בתקופה שההיפ-הופ משווע לדמות שתציל אותו מעצמו. "College Dropout", שנחשב כעת לקלאסיקה, היה אלבום הבכורה הכי מצופה וכנראה הטוב ביותר שיצא מזה הרבה זמן לאמן חדש. "Late Registration", השני, לקח לכיוונים אחרים, רחוקים מנקודת משבר האלבום השני, ויחד עם מפיק העל ג'ון בריון, ווסט הפך את היוצרות והביא אותה בסטייל חדש ועשיר יותר. בכל מובן. עכשיו, לאחר שורת פאדיחות מביכות ומביכות יותר (הבכיינות שלו בטקס האמ.טי.וי והטוקסידו שלבש לגראמי הן הקצה) מגיע ה-"Graduation" ומציג את ווסט כאמן בוגר; האגו אמנם עדיין משתולל, אבל החזון המוזיקלי שלו ממשיך להשתכלל. גם אם זה אומר לסמפל את דאפט פאנק.

לפני כשבועיים נסוב כאן דיון בזעיר אנפין על "Stronger". יש לי רק משפט אחד לומר בתשובה לכל מקטרגיו: פלאנט פאקינג רוק, או.קיי? לבוא בטענות למפיק שמספל בהיפ-הופ זה כמו לבוא בטענות על התספורת של להקת אימו כזו או אחרת. זה הרי מה שעומד בבסיס המוזיקה הזאת, וקנייה הוא אחד מנושאי הבשורה המחודשת של הסימפולים בהיפ-הופ. "The People", שהפיק לקומון באלבום החדש, הוא כנראה אחד מהביטים הטובים של העשור הזה ומי שמעיד על עצמו כגרסה החדשה של פיט רוק, בסך הכל מרחיב את יריעת הסימפולים שלו לטובת קטע רוצח במועדון. קשה לי לראות משהו רע בלהכניס ז'אנר אחר לתוך הרחבה. חוצמזה, זה בנזונה של שיר.

בראיונות מקדימים לקראת צאת האלבום, קנייה אמר שהמטרה באלבום, שסוגר את טרילוגיית הקולג' שלו, היא ליצור סאונד של אצטדיונים, כזה שישמע פגז בהופעות מול אלפי אנשים. הדיבורים על סינתים משתוללים פלוס השיר הטוב ביותר שדלף מהאלבום, "You Can Tell Me Nothing" רק חיזקו את הבאזז והציפייה לממתק בעטיפת האנימה המושקעת שטאקשי מוראקמי צייר לו. מרגש.

נדמה לי שהשיר שאוגר בחובו את כל מה שקנייה רצה לעשות באלבום הזה, וכנראה גם בחלק הראשון של הקריירה שלו הוא"Flashing Light" , שיש מצב שהוא גם השיר הטוב ביותר שקנייה הוציא מימיו ונופל בול על חזון הסאונד שלו. סינתים מנצחים, באס רוטט כמו שלא תמצאו באף מסיבה בעיר, דוולה בפזמון מנצח וראפר - כן ראפר - שלא מתבייש להגיד את אשר על ליבו, גם אם זה לא עולה בקנה אחד בתפיסת העולם של תמר ג'וזנסקי.

הבי-סייד של השיר הזה הוא ללא ספק "Can Tell Me Nothing" - כל מה שחדש באלבום הזה, או בהיפ הופ השפוי בכלל, נמצא ברווח שבין שני השירים הללו. כן אגו מלגו או כל דבר אחר, ווסט עדיין יודע לרגש במוזיקה שלו. עוד דבר שקנייה יודע זה איך לגרום לבנות לזוז. אחת מהן, שממש לא מתרגשת מהיפ-הופ הגדירה את זה בפשטות - "הוא גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה שמתרגשת בפעם הראשונה. לא, יותר טוב, הוא גורם לי לרצות לעוף מהמושב לרחבת הריקודים." וזה עוד באלבום הכי פחות להיטי שלו. חוץ מ-"Stronger" שהוא בעצם טייק אוף נוסף, משוכלל יותר, על פורמולת "גולד דיגר" מהאלבום הקודם, אין כאן איזה באנגר מועדון, אלא בעיקר שירים שיחד יוצרים את החוויה הספציפית הזו של לעוף עם הידיים ממוזיקה.

שיר הפתיחה לוקח את אלטון ג'ון למקומות הכי אפלים שביקר; אחריו מגיעים תורם של סטילי דאן שמסופלים בפזמון של "Champion" עוד שיר הלל לאיש שחתום כאן על העניינים. ווסט מזגזג כאן בין רצונו להיות מוזיקאי רציני ונחשב, כזה שאפילו מסמפל מ-Can לבין ההומור האבסורדי שלו במילים ובפלואו. דרך הטיפול שלו בשילוש הקדוש של כסף, כבוד והביצים שלך היא כזו של צחוקים. מה שעלול היה להישמע טיפה עוין - אלבום שלם של שופוני יא נאס כמה כסף יש לי וכמה אני עוד רוצה - הופך למשהו - המממ - שבנות אוהבות לשמוע. אפילו הקשקשניות שבהן. להן הוא מקדיש, יחד עם מוס דף את "Drunken and Hot Girls", שיר שצריך לשמוע כמה פעמים כדי לפענח את רבדי הסאונד שלו מבעד לסינתים. כשהאסימון נופל, מוס דף מביא איתו את הבלוז שיש לו כשהוא מתחיל לעוף בקולו. בכלל, נדמה כי בחירת האורחים כאן היא ממש לא סימון וי על הקולות החמים של השבוע, אלא דווקא אלו שיוסיפו משהו משלהם לביטים האלה; הביטים של קנייה. ליל וין, אחד מהאנשים שתמיד יסתכלו על העניינים מזווית שונה ממשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - לשבת על ביט ולספר סיפור סירופ סגול ומסטול מהתחת. לאחר שתשמעו את "Barry Bonds" (מחווה לשחקן הבייסבול השחור שנכנס להיכל התהילה בד בבד עם החשד כי השתמש בסמים) יש מצב שתסכימו כי רוחו המוטרדת של ויליאם ס' בורוז התנחלה בגופו הכחוש של ליל ווין. יא ראבאנן, איזה שיר.

די ג'יי פרימייר - שם שכולו כבוד לכבוד - בא לעשות סקרצ'ים על ביט של קנייה. ואם זו לא חותמת איכות והעברת הלפיד לדור החדש אז אני לא יודע מהי, בשיר שמדבר בדיוק על כל הדברים שעשו אותו למה שהוא - "Everything I Am" - רגש שיא, פסתנתר נוגים, באסים ומשהו מרוח הגוספל, שהוא די אחראי לקיומה במוסיקה הפופולרית של המאה ה-21.

קנייה לא שוכח גם לסגור את העניינים במסמך לאחיו הגדול, מי שהיה אחיו של ב.י.ג בימים מוקדמים יותר. וכמו כל דבר אצל ווסט, גם שיר ההודיה שלו לג'יי-זי, הוא מסוכסך וסתור, כשלא ברור עד הסוף האם מדובר בשיר דיס או שיר של מעריץ? כנראה ששניהם.

קנייה, הנחש עם הכי הרבה סטייל במשחק, משחק כאן שוב לפי החוקים שלו בלבד. והאמת, אין הרבה אנשים כיום שלוקחים את העניינים כפי שהם רואים אותם ולא כפי שצריך. אין גם כאלו שיודעים להתלבש כמוהו, ובטח לא לעשות ביטים כמוהו. מי שאחראי לקריירה של חמישה אנשים פחות או יותר (עצמו, ג'ון לג'נד, לופה פיאסקו, קומון ומי ששם את ג'יי-זי במקום בו הוא אוהב להיות) העמיד את עצמו במקום שתמיד רצה. המקום הראשון. החיים הטובים. התהילה, הכסף, אלפי תיקי לואי ויטון ומיליוני זוגות משקפיים לא יצליחו לסנוור אותו. הוא רוצה עוד. בבקשה.

קנייה ווסט, "Graduation" (הליקון)