מלאכת מחשבת

תחילת הקריאה בספרה של עינת יקיר, 'מרכז בעלי מלאכה', אינה קלה. דרושים כמה עמודים כדי להתחיל להתרגל לשפה המיוחדת של הספר, שכתוב בדקדוק מיוחד ויוצא דופן. אבל המאמץ משתלם. ובגדול. זהו ספר שחודר לאט ומחלחל עמוק ועם הקריאה מפליא להפליג אל מעבר להישגים המוכרים לנו בספרות העברית של היום, ובסיום הקריאה (ובמיוחד הסוף הנפלא) לא נותר אלא להכריז על הספר העברי הטוב של השנה שרק החלה.

כאמור, הספר נכתב בשפה נדירה שכמעט חדלה להתקיים בספרות העברית. כתיבה מאתגרת שאינה חנפנית או קלה להשגה ושחלקי המשפט הרבים שלה מתחברים לאט לעולם שלם הגדול מסך חלקיו. משפט אחד (בעמ' 146) סיכם עבורי את הקריאה המתמשכת בספר: "והאפלה הלכה ונצטללה, הלכה ונתפוגגה, והחדר של נפתלי שב וקיבל את צורתו, וחלקיקי האפלה האלה שבו ונתגבשו על הדברים, עד הכיר פתאום." חלקי המשפט הדחוסים של עינת יקיר הולכים ומתגבשים כמו הצטברות מינרלים במעמקי האדמה עד ליצירתו של יהלום, עד להכרה של מלאות ושלמות של עולם מילולי ונפשי.

יקיר אינה כותבת בעברית נתונה של תקופה או דור, אלא עושה בה כבשלה. מדובר תערובת מופלאה של שפה גבוהה ונמוכה המאפשרת לחובבי העברית לדורותיה לרוות נחת. היא לא מפחדת לכתוב משפט סתום בשפה כמעט אישית לחלוטין, לא מתחנחנת ולא עושה טובות. ובמקום לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר, כפי שרבים עושים היום על מנת למכור, יקיר מעלה את הרף ויוצרת סטנדרטים חדשים לספרות עברית הארד-קור. החירות הזו שיקיר עושה לעצמה בתוך העברית מזכירה את דבורה בארון ודליה רביקוביץ' שהיו חדשניות בכך שכתבו בעברית לא להן, שהייתה שייכת לעולם הגברי שהדיר את האישה מלימוד וקריאה.

גיבורה של יקיר הוא גבר, רפאל קלמן, צייר תל-אביבי המצוי במשבר אישי, משפחתי ואמנותי, ודרכו אנו מתוודעים לביצה תל-אביבית של אמנות שכל כולה אומרת בינוניות: שחקניות, משוררים, מחזאים ובמאים שיקיר אינה חסה עליהם ומעמתת אותם עם ביקורות קטלניות וכישלונות אך בעיקר מציבה למולם מראה החושפת את קיומם הפאתטי. אמנם יקיר מעמידה במרכז יצירתה את האנשים הבינוניים ושאיפותיהם, אך היא מקיפה אותם ואת הקוראים בציטוטים נפלאים ותיאורים אין ספור של מיטב היצירה העברית והישראלית בשירה, אמנות ותיאטרון. בכך, היא מגדילה את הפער בין גיבוריה לשאיפותיהם ויוצרת אירוניה שאין בה טיפת רחמים. עושרו של העולם האמנותי והספרותי שיקיר מביאה אל הקוראים, בייחוד ביחס לבינוניותם של גיבוריה, מעמיד את עינת יקיר כגיבורה האמיתית של הספר.

באחת הסצינות בספר מגיעות שתי כיתות ד' וה' לסיור בבית התנ"ך בתל אביב, ביתו לשעבר של דיזנגוף והמקום בו הוכרזה המדינה. בתיאור קולע ואמין נוצרת מהומת אלוהים (מי שביקר בבית ספר יסודי לאחרונה, יזהה מיד את המציאות הקשה...) ובלאגן אדיר של מושגים והיסטוריה, כשהמדריך יהל מנסה לעשות קצת סדר ולתאר את לידתה של העיר והמדינה. זוהי סצינה מופתית והתיאור המדויק של התעללות התלמידים הבורים במדריך האומלל משאירה את הקורא בין צחוק לבכי.

באחד מרגעי המפתח של הספר (עמ' 257) נחשפת מעט מן האמת המרה כשאסיה נוזפת ברפאל: "אתה תחזור הביתה כי אין לך מה, אתה מבין אותי, ל?ך, נזפה צרודות, חפש בכל העיר, אתה אדם חולה, רפאל, אבל בפנים הבריאות חוגגת, וזה מה שאתה לא יודע." זוהי חשיפת הזיוף שבמסכת הייסורים דמיקולו של האמן, וסטירת לחי ל'דיוקן האמן כאיש סובל'. זוהי אמת שאינה חופפת את גבולות הספר ותקפה לחלקים גדולים של עולם האומנות הישראלי והקשר ההדוק של העלילה לגיאוגרפיה של תל-אביב מסיר את המסכה המלוקקת מעל עולם המאוהב בעצמו.

הפלא הגדול של הספר הוא הפיכתו של עולם אמנותי שכולו וואנאבי ושמצוי בריקבון תרבותי מתקדם לזירת התרחשות מרתקת דרך כתיבה נדירה בשפה מופלאה. ובקיצור, ספר גדול על בינוניות.


"מרכז בעלי מלאכה", מאת עינת יקיר. הוצאת כתר