שניים בפ', שניים בלב

דויד פרץ מכוון באצבעות הקסם שלו את המיתרים עד למתיחה מקסימלית. מתיבת התהודה של הגיטרה הכסופה שלו נשמעים הצלילים שעליהם כתב אהוד בנאי "בקצה כל אצבע קרן אור", אבל הזמן של דויד פרץ הולך קדימה: "הייקו בלוז", אלבומו הראשון של פרץ לאחר האלבום היחיד של להקתו הנדירה, "בלובנד" (ופרויקט "העברה: אופקים"), יפה כמו סיפור קצר ודוקר, שמעיף אותך באגרוף 10 שנים אחורה לסיטואציה מודחקת שלא יכולה להיפתר אף פעם, אבל לפחות עכשיו יש לה פסקול מתאים.

מוזיקה צריכה להצית את הסיגריה שהזיכרון מבקש באותם רגעים, בכדי להשלים עם עצמה ולתת לגוף סיבה להמשיך: כי גם אחרי ש"ניסיתי ונכשלתי", השיר הרביעי באלבום, פרץ מתעקש לשיר על כך ש"שיש מקום בתוכי / שלעולם לא יחשיך" (שיר 6). בדיוק בתווך האנושי שבין הכישלון לאור, נכנס הניסיון המרתק שהוא "הייקו בלוז". אם החיים הם דחיפה לא רצויה מתוך בניין בן אלפיים קומות, המוזיקה של פרץ מציעה את המצנח האולטימטיבי, כי היא אמנם כאן ועכשיו, אך מלאת הקשרים ואסוציאציות למה שהיה ואיננו, היא מזרח (יפן) ומערב (הבלוז) שנפגשים בתחנת הרכבת העמוסה של באר שבע, ומצליחים לדבר בשפה שרק הם מבינים: הרגש.

הקול של פרץ נולד לספר את אשר טרם נכתב. הוא עמוק מבלי להתמרח, הוא מצטרד בהזמנה של מילים חונקות ("יפה כמו שקט", שיר מס' שלוש), וכמו רוחות הרפאים במיתריה של בת' גיבונס מ"פורטיסהד", הוא ממשיך ללכת אחריך עד הקבר. יחד עם נדב אזולאי, שותפו להפקה, הוא תופר את אחת מהחליפות המבריקות ביותר, בוודאי המקוריות ביותר שנשמעו בישראל, עם כלי נגינה שרוב המוזיקאים כאן לא יודעים אפילו לאיית.

אבל יש הרבה יותר ב"הייקו בלוז" מאשר התארים המוגבלים של ביקורת המוזיקה הסטנדרטית. יש בשירים כמו "עוד שיר אחד" ו"היום זה עכשיו" הרבה יותר קסם חמקמק של יצירה, מאשר של אלבום עם ציון גבוה. בסיכומו של דבר, האלבום של פרץ מכניס את אלו שכותבים על מוזיקה ישראלית כאילו היא פח הזבל של ההיסטוריה לפרופורציות הנכונות. לבד מהיותו אמן מעולה, פרץ הוא ממובילי מגמת הפרחת השממה: אולי זה ייקח עוד כמה שנים טובות, אבל בבאר שבע מתחבאת קבוצת המוזיקאים המשמעותית ביותר, ועל הקו התרבותי שהם מותחים מבירת הנגב עד תל אביב ילכו עוד הרבה אוהבי מוזיקה בכדי לקבל את הפסקול שהם מבקשים לחייהם: את האש שלא נמצאת מעבר לים, אלא ממש מעבר לפינה.

דויד פרץ, "הייקו בלוז", hiss records.

גם חלק מאלבומם השני של pits הוקלט על ידי דויד פרץ ונדב אזולאי, אבל זהו הקשר האחרון ביניהם: כשפרץ מנסה ומצליח להוציא קול ישראלי שנולד בחו"ל, פיטס (אורי סגל,טליה פרי ואסף תאג'ר או יונתן יידוב, תלוי בתקופה) הם ייבוא של סרט לא מתורגם על חייהם של סוניק יות' וסלינט בפלורנטין.

הם מנגנים פוסט-פאנק קשוח ומהודק, מסובבים את הסכין השפיצית שוב ושוב, עד שהפצע ננעל. לא סתם הם קראו לאלבום Cerberus, כלבו התלת ראשי של השאול היווני: המוזיקה של פיטס מנסה לשדר את הרוע של הנויז האמריקאי מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, ולעומת להקה אחרת של תאג'ר בסגנון, אקס ליון תאמר, פיטס משאירה תחושה קלה של החמצה: הטעם המוזיקלי שלהם משובח, כחלק ממגמת הרחבת ההשפעות שלהקות כמוהם הביאו למוזיקה הישראלית האלטרנטיבית – אבל השירים שלהם חסרי מחץ מוזיקלי מחד (banshees הוא היחיד שמתקרב לכך), ונעדרי משמעות מאידך (clowns כמעט ועושה את זה).

לעומת אלו, הניגוד בין האלגנטיות והצלילות בקולה של טליה פרי לאפלה ששוררת באוויר שבו פיטס מג'מג'מים לאורך 23 דקות זריזות מדי, הופכים את פיטס לאופציית האזנה איכותית במדף האלטרנטיבי של ביתכם, בתקווה שתתנו להם עוד הזדמנות. בשיר האחרון שר סגל "you were supposed to be my friend, you were supposed to find my ghosts" - פיטס היא להקה בשרשרת ארוכה של להקות ישראליות באנגלית שניסו לייבא השפעות טובות וניגנו מצוין, אבל פספסו את ההזדמנות להיות חברים וגם למצוא את הרוחות, וחבל.

Pits, "Cerberus", pit/kit