פסטיבל הג'אזי

גם אחרוני האופטימיסטים יודעים כי ההיפ הופ - ז'אנר ששבירת הפורמולות, החוקים, והפיכת כל מה שמריח מ"בסדר" למשהו מרושע הרבה יותר - נפל לבור שכרה לעצמו והתקבע במהלך השנים האחרונות בתוך נוסחה מוזהבת. הפורמולה המנצחת ממנה בנוי אלבום היפ הופ מהשורה הראשונה, כיסא 23, מורכבת משני קטעים של קנייה, שלושה-ארבעה של סקוט סטורץ', אחד טימבלנד ואחד סוויס ביטס. אההמ, עוד אלבום היפ הופ. כמעט כל מוצר לבית דף ג'אם (כולל אצל ראפרים בדרג ב') נשמע ככה, אבל מוכר ככה-ככה. הבעיה כמובן לא נמצאת רק אצל דף ג'אם - כמעט כל אלבום היפ הופ שיצא בלייבל גדול נשמע כאילו הוא מתפקד כמכונת מזל מונוטונית בקרקושה, שמשתמשת שוב ושוב בשלושת המפיקים החמים של הרגע (שמתם לב שהרגע הזה נמשך הרבה זמן כבר?).

כל הבלינג הזה הוא לא, חלילה, על מנת להושיב ראפר גדול על ביט גדול. חוק תאגידי ידוע הוא שאת הכסף הגדול מוציאים, רק על מנת לעשות ממנו כסף יותר גדול. מזל שבתוך על הקונגלומרטים יש עדיין לייבלים כמו BBE, שהשכילו להבין כי אם אתה רוצה לספור את הכסף שיחזיק אותך בחיים בסופו של עוד יום, צריך לעשות מוזיקה להתחיל איתה את היום.

האלבום החדש של ג'אזי ג'ף לא נופל למשחק הקטגוריות השחוק הזה. ג'ף, שועל וותיק שהיה למעלה, למטה, מאחור, מלפנים ובעיקר בזמן האחרון בצדדים השמאליים של העשייה המוזיקלית, יודע דבר או שניים על האומנות של להישאר עצמך בחיים האלה.

וג'אזי-ג'ף גם יודע להוציא תחת ידיו - אותם ידיים שכמה וכמה סוגי סקרץ' הגיעו לעולם בעזרתן - ביטים שהמילה נשמה מרגישה בבית כמו קנייה ווסט בחנות הלואי ויטון הקרובה למקום מגוריכם. נראה טוב, אבל נשמע הרבה יותר טוב. "Return of the Magnificent" אולי לא יחולל מהפכה, לא ישרוף את הרדיו, לא יפיל את ריאהנה מהבילבורד ולא יקבל את פרסים חלולים מצופי זהב; הוא גוד טיים מהסוג הישן והטוב - לא מהסוג המבדר שמתכלה ונגמר. ג'ף יודע להביא - וגל החום הנוכחי מדבר כאן מגרוני - ווייב של מזגן למוזיקה שלו, כזה שנדמה כי מאז ומעולם טמפרטורת החדר שלו לא מושפעת מהתחממות הגלובלית בחוץ.

ג'אזי, ומי שמכיר אותו לא צריך אותי, תמיד יביא את הגרוב הזה, סאמרטיים סטייל, שקודם כל מזיז את הראש. ריקוד טוב תמיד יתחיל בתנודת ראש קצבית שמשתלטת על שאר האיברים. כאלו דברים לא מראים בטלוויזיה, איפה שנמצא וויל סמית'. ג'אזי הולך על הקלאסה. וכן, בכל פעם שמזהים אותו (תעצמו עיניים ותזכרו בבחור הסופר-קול עם המשקפיים שהיה בא לבקר את הפרש פרינס בבית של הדודים שלו בבל אייר - זה האיש) עדיין שואלים אותו "איפה וויל"? ובכן, הוא היה פעם הראפר; ג'אזי הוא עדיין די. ג'יי, תודה לאל.

כדיג'יי, ג'ף יודע לבחור אמ.סיז - לא בדרנים - לאלבומים שלו: ריימפסט, ג'יין גריי, ביג דאדי קיין, מת'וד מאן C.L.Smooth, , פוס דה נוס מדה-לה סול, J-Live וקרדינל אופישיאל. לא, לא מדובר כאן בילדים. התחושה הכללית היא של צ'יל - אף אחד לא ממהר לשום מקום והמכונית נוסעת ממילא לאט עם המוזיקה, השאכטה, הבחורות שאוהבות את שתיהן וכמה סיפורים קטנים מהצד האמיתי של החיים. ריימפסט, למשל, מביא כאן אישיות לשם שינוי ולא סתם מלים רנדומאליות-חרוזות; סי אל סוגר כל כך טוב ווייב של ויברופון, באס שמנמן ופזמון ב- "All I Want" - אחד מהסטנד-אאוטים של האלבום.

אחרי ששומעים את פוס מדה-לה פוגש את המקבילה שלו על הביט של "Let Me Hear You Clap" חיוך מ-94' מתפשט על הפנים ואני לא מדבר על נוסטלגיה, אני מדבר על משהו פרש ולשם שינויי זה לא קשור לנסיך המדליק. ג'יי-לייב, כרגיל, מחנך את מאזיניו על הצורך בפרקטיקה אם אתה רוצה להיות אמ.סי בעולם הזה, קרדינל מתפייט על בחורה ששיגעה אותו, ולמרות שביג דאדי קצת נופל, עוד לא נולד המנייק שיוכל להגיד לו את זה בפנים.

אפילו מת'וד מפתיע עם שיר שבשמיעות ראשונות לא נשמע כזה גליק, אבל מתגלה כמשהו טוב. מצחיק לשמוע את מת' מגלה בעצמו את נשמת הפילדלפיה שלו, בצניעות. לא בגנגסטא, לא באר 'נ' בי ולא בחארטה. בצניעות.

בכלל האלבום הזה הוא צנוע יותר מבני בגין. יודע את מקומו מה טוב לו ומה הוא צריך. אלבום שלא יעשה מיליונים, אבל כזה שמהפיקים שכן עושים את המיליונים שומעים אותו כשהם רוצים להרשים את הב'יצס שלהם באמת.