שידרתי היסטוריה, לגמרי במקרה

לגלי צה"ל הגעתי לגמרי במקרה, באפריל 1967. באותה עת, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, הקליטו בגלי צה"ל יומן צבאי אחד ביום. ככתב מתחיל, ללא כל הכשרה בתחום, עסקתי בשכתוב סרטי ההקלטה לקראת עריכתם לכתבות. זו היתה תקופת ההמתנה לפני המלחמה, ומרבית הצבא התרכז בנגב. במשך שלושה שבועות שהו בדרום עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים וכתבי גלי צה"ל נלוו אליהם, מנסים לשבור את השעמום בכתבות צבע.

שעות אחדות לאחר שפרצה המלחמה, בצהרי יום ב' החמישה ביוני, חזר לתחנה מיקי בר זוהר, איש מילואים שהוצב בבסיס חיל האוויר, וסיפר לכולנו שהמלחמה בעצם הסתיימה: אין יותר חיל אוויר מצרי. היה קשה להאמין. הדיווחים הרשמיים עוד עסקו בהדיפת הכוחות המצריים שתוקפים את כוחותינו.

באותו יום החלו הירדנים לירות על ירושלים. כיוון שלגלי צה"ל לא היה כתב בבירה, טכנאי של "קול ישראל" נתבקש לדווח לגלי צה"ל על המתרחש בבירה. באותו יום פניתי למנהל היומן, דודו דיין, וביקשתי לשמש כתב של התחנה בירושלים. סיפורי "חסמבה בעיר העתיקה" היו חרותים עמוק במוחי, וחשבתי לעצמי שמין הראוי שיהיה בעיר כתב במידה שיוטל עליה מצור. נעניתי בשלילה, מהטעם הפשוט שלא היו בתחנה מכשיר הקלטה או רכב.

כל אותו יום המשכנו בהכנת כתבות לשידור, כשלפתע נכנס לתחנה בחור בשם יוסי ולני וסיפר שברשותו טייפ סלילים ואופנוע וכי הוא מוכן לצאת כמתנדב לדרום ולהקליט ד"שים מחיילים. קפצתי על המציאה, ואמרתי לדודו שזה הפתרון לבעיית הכתב בירושלים. למחרת, מוקדם בבוקר, כבר היינו רכובים על אופנוע בדרכנו לירושלים, ללא נשק, ללא כובעי פלדה, עם טייפ וסרטי הקלטה. על הכביש לא נראתה כל תנועה. ליד רמלה עצר אותנו מחסום צבאי ונאמר לנו שאיננו יכולים להמשיך, מפני שבכל האזור משתוללת מלחמה. איכשהו, הצלחתי לשכנע את החיילים והמשכנו בכביש הישן לירושלים.

מצאנו עיר שוממה. ברחובות נראו מעט בני אדם. תחקיר קצר הבהיר לי שעלי להגיע לבית ההסתדרות, בניין גבוה במרכז העיר, שעל גגו התמקם החפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של חטיבת ירושלים. הגג היה עמוס בקצינים, חיילים ומכשירי קשר, שמהם בקעו קולות מהקרבות באזור. זכורים לי הדיווחים שהעברתי, לראשונה בחיי, על חלופי אש באזור ארמון הנציב בדרום העיר, על חטיבת שריון ירדנית שמתקדמת מכוון יריחו ובעיקר תיאורים של מטוסי הפוגה, שצוללים לעבר מוצבים ירדנים באזור רכס שועפאט והגבעה הצרפתית. באחת הקומות מצאנו מרכזיית טלפונים לא מאוישת, שבאמצעותה העברנו את הדיווחים ללא עריכה לאולפן ביפו. את הלילה העברנו על אותו גג, קרוב מאוד לפרוז'קטור ענק, שהאיר את העיר המזרחית. כל אותו לילה ניסו הירדנים לפגוע בפרוז'קטור.

בבוקר יום רביעי השבעה ביוני הצמדנו את המיקרופון למכשירי הקשר, שמהם המשיכו לבקוע קולות הקרבות שמסביב לעיר. עכשיו כבר יכולתי לזהות את קולו של אל"מ מוטה גור, מפקד חטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים, שבשעת בוקר זו ישב עם חבורת הפיקוד שלו על רכס אוגוסטה ויקטוריה, ליד מלון אינטרקונטיננטל, לקראת הפריצה לעיר העתיקה. כאן הוקלטה אותה פקודה היסטורית, שבה פנה גור אל מפקדי הגדודים ומורה על הפריצה לעיר, עם משפטים כמו "העיר העתיקה, שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה""ולנוע, לנוע, מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה". אפילו בפקודת הקרב חשו כולם כי מדובר ביום יוצא דופן.

קצת אחרי השעה תשע בבוקר הגיע למקום בסערה הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן. הוא ביקש לשוחח במכשיר האלחוט עם גור, וקבע איתו פגישה על הר הבית. הרב גורן החל לשעוט במורד המדרגות ובאופן ספונטני החלטתי לרוץ בעקבותיו. בלי לבקש רשות נכנסנו למכוניתו של הרב מיד אחריו. במכונית היה גם עוזרו, הרב מנחם הכהן, לימים חבר כנסת. על המושב האחורי היו מונחים ספר תורה ושופר. נסענו לכיוון העיר המזרחית עד לשער מנדלבאום, אותה נקודת גבול שבשעתו שימשה כמעבר בין העיר המערבית לעיר המזרחית בעיקר לאנשי האו"ם. התבקשנו על ידי הצנחנים לצאת מהמכונית ולהמשיך ברגל. החיילים צעדו בשני טורים לכיוון העיר העתיקה, במורד ואדי ג'וז. מדי פעם נורתה לעברם אש מכיוון מזרח. הרב גורן החל לעקוף את הטור, כשהוא נושא בידיו את ספר התורה ואת השופר, ואנחנו היינו בעקבותיו. כל אותה עת לא פסקתי מלדבר אל המיקרופון שבידי.

" אנחנו רוצים להיות ליד הרב", השבתי תוך כדי ריצה לחיילים שניסו לעצור אותנו. כמובן ששום דבר לא עזר להם. האזור היה כמובן חדש ובלתי מוכר. איש לא ידע לומר לי בוודאות מה שמות המקומות שעברנו בריצה לעבר העיר העתיקה. בכל מהלך הריצה לעבר העיר העתיקה אחזתי במיקרופון, המחובר אל הטייפ, שהוחזק בידי הטכנאי בחוט שאורכו פחות ממטר. רק בקושי הצלחנו להישאר צמודים זה לזה. מכל מקום, את מכשיר ההקלטה לא עצרתי אף לא לרגע: "מבקשים לעצור, אנחנו נצמדים לצלע של ההר... מצד שמאל הר הזיתים. ממול הכנסייה הרוסית. אני מוריד את הראש", וכך הלאה. היום, אחרי 40 שנה, אני יודע שדווקא חוסר ניסיוני ככתב הוא שתרם כנראה לאותנטיות של הכתבה.

בשלב מסוים פנינו ימינה לקראת העלייה לכוון שער האריות. עברנו על פני אוטובוס ירדני שנשרף כולו ולמעשה עצרנו רק מתחת לשער האריות עצמו. כשאני מאזין למילים שהונצחו על סרט ההקלטה נדמה לי כי רק כאן קלטתי את גודל האירוע שאליו נקלעתי: "קשה לתאר את ההרגשה ההיסטורית והתחושה שאופפת אותנו כרגע בתוך העיר העתיקה, שתשע עשרה שנה לא הייתה בידינו".

בתוך שער האריות היה תקוע טנק ישראלי מסוג "שרמן". כדי לעבור בשער צריך היה לטפס על צריח הטנק ולעבור לצידו השני. הרב גורן עבר ואנחנו אחריו. כאן כבר היה הרב נתון בהתלהבות אדירה, שלא לומר בהיסטריה מוחלטת."לה' הישועה, לה' הישועה ", זעק. "אמן ואמן", ענו לו החיילים, תוך כדי ריצה ומצוד אחרי צלפים.

על הר הבית, ליד כיפת הזהב, התקיימה הפגישה הנרגשת בין הרב גורן לבין מוטה גור וחבורת הקצינים והחיילים שהיו עימו. גם היום, ארבעים שנה לאחר אותו אירוע, קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם, ללא יוצא מהכלל. האלוף עוזי נרקיס, שהגיע בינתיים למקום, נזכר בניסיון הפריצה לעיר העתיקה במלחמת השחרור והוסיף: "כולנו כורעים ברך להיסטוריה". אני, כתב צעיר, שכחתי שתפקידי לתאר בקור רוח את המתרחש, הפכתי לחלק מהאירוע עצמו ופרצתי בקריאות: "כיפאק היי". החיילים ענו לי, כמובן. לאחר מכן הנצחתי את עצמי שר עם הצנחנים את "ירושלים של זהב", שהפך לשלאגר רק שבועות מעטים קודם לכן.

בתום הטקס המאולתר על הר הבית פנינו במהירות מערבה, לעבר הכותל המערבי. עברנו שער קטן, ירדנו במדרגות, ורק אז התגלה במפתיע הכותל במלוא גובהו והדרו. הרחבה שלידו, שהיתה הרבה יותר צרה מאשר היום, היתה כבר מלאה בחיילים נלהבים. הרב גורן לא ידע את נפשו. הוא נישק את אלוף הפיקוד מספר פעמים, תקע ללא הרף בשופר ואמר קדיש. כשנשא את תפילת "אל מלא רחמים", כבר שינה את נוסח התפילה והזכיר את קורבנות הצנחנים שנפלו בקרב על שחרור ירושלים. חיילים מסביב התייפחו. הטקס הראשון ליד הכותל הסתיים בשירת "התקווה".

כל אותה עת המשיך מכשיר ההקלטה להקליט. בשלב מסוים נחרדתי לראות את יוסי, הטכנאי, מנסה ללפף מחדש סליל שירד מהגלגל. באותן דקות פסקה כמובן ההקלטה. נאלצנו לקרוע קצת מהסרט כדי שניתן יהיה להמשיך בהקלטה. קשה לתאר מה עבר עלי באותם רגעי אימה, כשלא היה ברור מה נשאר מתוך כל מה שהקלטנו ומה הושאר על רחבת הכותל המערבי.

עם סיום התפילה הנרגשת ביקש הרב גורן לשלוח ג'יפ לעבר מערב העיר, כדי להביא אל הכותל את חותנו, הרב דוד כהן, שכונה "הנזיר". אנחנו מיהרנו להצטרף אל אותו ג'יפ, כדי להעביר את החומר המוקלט לגלי צה"ל. בכניסה לירושלים העברית עצרנו ליד מלון קטן וביקשנו להתחבר לטלפון. הצמדתי את שפופרת הטלפון בצורה פרימיטיבית אל הרמקול של מכשיר ההקלטה. בצדו השני של הקו, באולפן גלי צה"ל ביפו, הוקלט כל החומר באיכות של טלפון. איש הקבלה באותו מלון אמנם נדהם כשהיה למאזין הישראלי הראשון ששמע את תיאור הכניסה לעיר העתיקה, אך ההתרגשות לא מנעה ממנו לתבוע תשלום של מאה ועשר לירות עבור שיחת הטלפון הארוכה. כמובן שהסכום לא היה בידי, ולמורת רוחו של בעל מכשיר ההקלטה הודעתי כי נשאיר אותו במקום כעירבון, עד תשלום החוב על ידי גלי צה"ל.

נשארתי בירושלים והחומר הגולמי נערך לשידור על ידי דודו דיין, לתוכנית מיוחדת ששודרה בשעות הערב של אותו יום. עד היום אינני יודע בוודאות היכן סלילי ההקלטה המקוריים. למחרת, חזרתי לגלי צה"ל, ולחרדתי נקראתי לעלות לחדרו של מפקד התחנה, סא"ל דן בוהם. ככתב צעיר וחסר ניסיון, חששתי שאני עומד לתת את הדין על התחייבותי בשם התחנה לשלם סכום של מאה ועשר לירות. להפתעתי הרבה מצאתי בחדר המפקד את כל ראשי התחנה, כשהם מרימים כוסיות יין לכבוד הכתבה. כך, במקרה, הוקלטה ההיסטוריה של יום הכניסה לעיר העתיקה ולכותל המערבי. ואולי לא כל כך במקרה.