נלחמים על המשך קיומה של העבודה המאורגנת

מהומה רבתי שוררת בימים אלה בחברת דואר ישראל - אחד הגופים הגדולים בישראל שבבעלות הממשלה, המעסיק 4,500 עובדים ועוד 2,000 עובדי קבלן. הוועד של עובדי הדואר, הנחשב לאחד החזקים במשק, השבית במשך שבועיים את חלוקת הדואר מחוץ לערים הגדולות ומנע מהאזרחים להעביר למדינה תשלומי מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי. רשמית, הסיבה לשביתה היתה מדיניות התעריפים החדשה שעליה החליטה ועדה שמינתה הממשלה, ולפיה נאסר על דואר ישראל להוזיל תעריפים בתחומי פעילות מסוימים, דבר שיכביד על כושר התחרות של החברה מול גופים פרטיים שהחלו לפעול בתחום חלוקת הדואר.



אלא שלא האיסור עצמו על הורדת תעריפים מטריד את הוועד של דואר ישראל, בראשות ראובן כראזי, אלא החשש של הוועד כי מרגע הפעלתה של מדיניות זו ישתנו חוקי המשחק לטובת השחקנים החדשים שנכנסו לזירה. במצב זה דואר ישראל, אם היא חפצה לשרוד, תהיה חייבת להתייעל. יהיה עליה להפחית באופן משמעותי את הוצאות השכר על ידי גיוס עובדים חדשים על חשבון העובדים המאורגנים. עובדים אלה נהנים כיום מהסכמים קיבוציים המבטיחים מתוספת שכר בזכות הסכמי עבודה הנחתמים אחת לשנה-שנתיים, תוספות ותק וקידום "טבעי" בדרגות, ולא פחות מכך: קבלת קביעות לאחר תקופת ניסיון של כשנתיים, והגנה של הוועד או ההסתדרות מפני פיטורי ייעול. כראזי וחבריו נלחמים על המשך קיומה של העבודה המאורגנת, כחלק מקרב הבלימה הכללי שצורת העסקה זו מנהלת בישראל ובעולם כולו.



הנוסחה לא מתאימה למציאות העסקית



על רקע דומה ניטש מאבק בין הנהלת אלישרא - חברת היי-טק לכל דבר, המייצרת מערכות לחימה אלקטרוניות - לבין ארבעת הוועדים הפועלים בחברה והמייצגים 750 מתוך 900 המועסקים בה. על פני השטח הוועדים נלחמים בהנהלה בשל פיטורי ייעול של תשעה עובדים ובשל כוונתה להעתיק את המפעל ממיקומו הנוכחי בבני ברק לאתר בחולון. ואולם מתחת לפני השטח, הקרב בין הוועדים להנהלת באלישרא הוא על המשך קיומה של עבודה מאורגנת באחד המעוזים האחרונים של ענף ההיי-טק בו מתקיימת צורת העסקה כזו.



אמנם ההסתדרות והנהלת אלישרא חתמו לפני שנים רבות על הסכם לפיו רוב גדול של העובדים בחברה יהיו במעמד של "מאורגנים", כלומר יועסקו במסגרת הסכמים קיבוציים, בצירוף זכות לקביעות בעבודה ולהגנה מצד ההסתדרות. ואולם הנהלות אלישרא לדורותיהן, ובמיוחד ההנהלה נוכחית שבראשה עומד יצחק גת, מנסות לקעקע את הנוסחה המקובעת הזו, שאינה מתאימה בהכרח למציאות העסקית של שנות ה-2000.



הנהלת אלישרא, ככל ההנהלה של חברה הפועלת בג'ונגל העולמי, רוצה לגוון את תמהיל העובדים ולגייס עובדים בעלי מיומנויות מיוחדות שיועסקו בחוזים אישיים, חוזים שיפטרו אותה מהצורך לשלם להם שכר שנקבע בהסכם הקיבוצי ויאפשרו להם לפטרם מהחברה על פי שיקולי ההנהלה. המאבק הסמוי בין הוועדים באלישרא לבין ההנהלה ובעלי השליטה החדשים בחברה (אלביט ואלתא) הוא העומד מאחורי השיבושים שיזמו בשבועות האחרונים עובדי החברה, בתמיכת ההסתדרות.



ב"כנס התקווה" שההסתדרות קיימה בשבוע שעבר בתל אביב, הודה יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שמספר חברי ההסתדרות - אלה הנמנים עם העובדים המאורגנים במשק - נמצא בירידה בשני העשורים האחרונים, מכמעט שני מיליון איש בתחילת שנות ה-90 לכדי 600-700 אלף בלבד כיום.



עיני בישר בשמחה לנוכחים ש-2006 היתה השנה הראשונה שבה מספר חברי ההסתדרות לא ירד. אם לדייק, מספר בעלי זכות בחירה בבחירות להסתדרות במאי 94' היה 1.64 מיליון איש (כולל גמלאים). לקראת הבחירות הקרובות להסתדרות שיתקיימו באמצע מאי, מספר בעלי זכות הבחירה לארגון זה הוא 456 אלף בלבד (שוב, כולל גמלאים). כאשר עיני מדבר על "600-700 אלף עובדים" הוא מתכוון לא רק לחברי ההסתדרות המשלמים מסי חבר מלאים אלא גם לעובדים המשלמים מס מופחת (דמי טיפול ארגוני) כמו עובדים בחוזים אישיים, עובדים ארעיים, עובדים לפי שעות ועובדי חברות קבלניות לכוח אדם.



הבחירות להסתדרות ב-94' שבהן חיים רמון זכה בניצחון סוחף על חברי מפלגתו בראשות מזכ"ל ההסתדרות המכהן חיים הברפלד, היו אירוע מכונן. מדובר בלא פחות מרעידת אדמה שממנה ואילך חלה בישראל נסיגה מתמדת בכוחה של ההסתדרות ומכאן גם בכוחה של העבודה המאורגנת ובמעמדם של הוועדים ושל מוסד ההסכם הקיבוצי. רמון התמודד בבחירות אלה מתוך כוונה להחליש את הארגון שבראשו עמדו שנואי נפשו: הברפלד, ארטור ישראלוביץ (אז הגזבר הכל יכול) ושלל עסקני מפלגת העבודה שאחזו בכל משרת מפתח בארגון העובדים הגדול. ההסתדרות היתה אז גוף ענק, פוליטי ומסואב, מעין מדינה בתוך מדינה, כאשר חברת העובדים, השלוחה הכלכלית שלה, חלשה על כרבע מהמשק הישראלי. אמרת בנק הפועלים אמרת הסתדרות, וכך לגבי כור, סולל בונה, שיכון עובדים, דבר וספרי וקרנות הפנסיה - גופים שהיו בבעלות ההסתדרות שרובם נפלו בגלל ניהול כושל, אי סדרים בקנה מידה של העולם השלישי ומינויים של מקורבים לצלחת.



רמון לא ביזבז זמן. הוא מכר את כור ואת מרבית החברות העסקיות שבשליטת ההסתדרות לגורמים פרטיים וייבש מבחינה תקציבית את עיתון "דבר" עד שיורשו לתפקיד, עמיר פרץ, נאלץ לסגור אותו. רמון מיהר להיפטר גם מנכסי נדל"ן של ההסתדרות בשווי מאות מיליוני דולר.



צעד דרמטי נוסף היה ניתוק ההסתדרות מבלון החמצן שלה: קופת חולים כללית. בעבר כל מי שהצטרף כמבוטח לקופ"ח כללית, נהפך גם לחבר ההסתדרות, דבר שהביא להזרמת הון עתק לקופת ההסתדרות. לא עוד. העובדה שהמצטרפים לקופ"ח כללית לא חויבו ליהפך לחברי ההסתדרות מאז 95', סימנה את תחילת הירידה במספר חברי ההסתדרות, ומכאן שגם בכוחה של ההסתדרות כצלע שלישית במשק (יחד עם הממשלה והמעסיקים הפרטיים). חברות עסקיות ואפילו גופים במגזר הציבוריים שהבחינו בהיחלשות ההסתדרות, פעלו מיד ככל יכולתם כדי להקטין את היקפי ההעסקה המסורתיים שהנהיגה ההסתדרות במדינה. יותר ויותר עובדים גויסו לחברות במעמד של מועסקים לפי חוזים אישיים ובמקביל נעשה מאמץ להקטין את מספר העובדים המועסקים באמצעות הסכם קיבוצי. במגזרים שלמים, במיוחד בענף היי-טק אך גם במגזר העסקים הקטנים, המושג "עבודה מאורגנת" מעורר חיוך של ביטול.



רמון לא היה הגורם היחיד שאחראי לנסיגה בכוחה של ההסתדרות ולצמצום מעמד העבודה המאורגנת. לא פחות מכך תרמו היחלשות התנועה הסוציאליסטית העולמית (בעקבות קריסת הקומוניזם בסוף שנות ה-80) והתחזקות הגלובליזציה. הבון טון בשנות ה-90 היה הפרטה. יותר ויותר חברות בעולם עברו משליטת הממשלות לגופים פרטיים. הגלובליזציה, שהתבטאה בהסרת גבולות, ניידות עובדים רבה יותר ותחרות חריפה יותר, נהפכה למושג השגור בפי כל ילד. מלים כמו "הסתדרות", "ועד", "עבודה מאורגנת", "הסכם קיבוצי" ו"קביעות" נשמעו כאילו נלקחו מעולם ישן ורחוק.



נתניהו ניצל את חולשת ההסתדרות



שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, ניצל היטב את חולשת ההסתדרות לצורך מימוש מדיניותו הכלכלית. ביולי 2003 הוא הלאים את אחד הנכסים המזוהים יותר מכל עם ההסתדרות: קרנות הפנסיה הוותיקות, בנימוק שבדרך זו הוא מבקש להבריאן. לא ניתן להעלות על הדעת שהלאמת הקרנות, צעד שהשפיל את ההסתדרות, היה נעשה לפני מהפכת רמון. אך גם עמיר פרץ, עם כל הלהט המיליטנטי שלו בחלקה הראשון של כהונתו, תרם את שלו לפגיעה בתדמית ההסתדרות. השביתות במשק בתקופת כהונתו, והעימותים האישיים שיזם נגד שרי האוצר שכיהנו אז, קוממו עליו לא רק את המעסיקים, אלא את הציבור בכלל. ניסיונו להיאחז בענף הפנסיה, ממנו גורש על ידי נתניהו, באמצעות חברת "חברים ומרוויחים", נראה פתטי. הפיכתה בפועל של ההסתדרות לסניף של תנועתו הפוליטית, עם אחד, עירערה עוד יותר את מעמדה של ההסתדרות כארגון הדואג לכלל חבריו. היחלשות ההסתדרות גררה עמה תמיד ירידה בהיקפה של העבודה המאורגנת.



כמה עובדים "מאורגנים" יש בישראל כיום? ל-457 אלף בעלי זכות הבחירה להסתדרות יש לצרף כמה קבוצות עובדים מאורגנות, כמו 150 אלף חברי הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים, יותר מ-20 אלף חברי ההסתדרות הרפואית, 25 אלף חברי הסתדרות העובדים הלאומית (במונחים של זכות הצבעה לארגון), 25 אלף חברי הסתדרות הפועל המזרחי וכמה אלפי חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, חברי סגל המחקר וחברי איגודים קטנים כמו הסתדרות פועלי אגודת ישראל. סך הכל כ-700 אלף איש, שהם 27% מכלל השכירים בישראל, בערך כמו במערב אירופה, שבה שיעור ההתארגנות הממוצע הוא 30%.



בראשית שנות ה-90, לשם השוואה, שיעור העובדים המאורגנים בישראל היה 60%-70%. עם זאת, לראשי ההסתדרות יכולה להיות נחמה פורתא: מגמת הירידה בשיעור ההתארגנות קיימת גם ביתר מדינות העולם המערבי. בארה"ב השיעור יורד מדי שנה וכיום הוא 12% ובצרפת 8%-9%. בבלגיה שיעור ההתארגנות גבוה יותר - 65%, בעוד שבמדינות סקנדינוויה הוא הגבוה מכולם ונע בין 70% ל-85%.



המגזר שבו שיעור ההתארגנות במסגרת ההסתדרות הוא הגבוה ביותר הוא משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, אך גם כאן, המעסיקים מנסים בכל דרך לגייס עובדים שיועסקו באמצעות חוזים או במעמד של עובדים ששכרם משולם לפי שעות, כאמצעי להוזיל את עלות העבודה ולהתייעל. אלפים רבים מהמועסקים בשירות הציבורי הם עובדים הנשלחים על ידי חברות כוח אדם, בשכר הנמוך מ-4,000 שקל ובמינימום זכויות סוציאליות.



דווקא ענף הבנקאות בולט בשיעור עובדיו המאורגנים, הנהנים מהביטחון היחסי שמעניק ההסכם הקיבוצי ומשכר שעולה בהתמדה לפי נוסחה קבועה מראש. מדובר בענף שבו מועסקים 25 אלף עובדים. ועדי הבנקים נהנים מעוצמה רבה - הם מכתיבים את תנאי ההעסקה של העובדים, מונעים פיטורים (פרט לפיטורים יוצאי הדופן של 800 מעובדי בנק הפועלים לפני ארבע שנים, שנעשו בידיעת הוועד) ודואגים לקידומם של עובדי הבנקים בסולם הדרגות. בעידן שבו ביטחון תעסוקתי הוא מצרך נדיר, ועדי הבנקים מצליחים להדוף את ניסיונות ההנהלות לכרסם בכוחם.



ברית עם התעשיינים



עיני עושה מאמץ בלתי נלאה לעצור את הירידה במספר העובדים המאורגנים במשק, לא רק כדי לשמור על עצם קיומה של ההסתדרות, אלא מתוך ידיעה שריבוי צורות ההעסקה מחליש את כוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים בנוגע לתנאי העבודה, השכר והפנסיה המגיעים להם. הוא כרת ברית עם מי שהיה אמור להיות אויבו האידיאולוגי - נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש - ויחד הם פועלים במישורים שונים, לקדם את האינטרסים האחד של חברו. ברוש, שהוא הדמות החזקה במגזר הפרטי, מפיק תועלת מקשריו של עיני עם הצמרת השלטונית בישראל (קשרים שהחלו עוד כאשר הוא עבד במס הכנסה) ונהנה מהשקט התעשייתי שעיני הבטיח לו. עיני, מצדו, זוכה לשיתוף פעולה מצד התעשיינים בכל הקשור למאמציו לשווק את ההסתדרות לציבור הרחב ולעובדי המגזר הפרטי-עסקי בפרט, מגזר חשוב שבו הוא טרם תקע בו יתד.