איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
אני לא שומע מוזיקה בזמן הצילום. המוזיקה המועדפת עלי מחוץ לעבודה היא ג'אז: מוזיקאים כדיוק אלינגטון ואחמד ג'מאל.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
תערוכה של אמנות עכשווית טובה מזינה אותי בראש ובראשונה. הבא בתור הוא קריאה של ספרות או עיון. אני מאוד אוהב את ספרו של רוברט מוסיל "אדם ללא תכונות". ספר חשוב מבחינתי הוא "לשון הרע" של התיאורטיקן עדי אופיר. אני אוהב גם סרטים ניסיוניים שיש בהם דגש על צילום.
עוד בוואלה!
הסיבה העיקרית לרע בישראל
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
בין האמנים האהובים עליי הם הצלמים אלפרד סטיגליץ, רוברט פרנק, זולטן קלוגר, האמן משה ניניו, ואמני האוונגרד הרוסי מתחילת המאה ה-20 ליסיצקי ורודצ'נקו. אני מושפע גם מהתיאורטיקנים וולטר בנימין, אביגיל סלומון-גודו ומהחוקרת והאוצרת רלי אזולאי.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
הגדר וכל מה שהיא מסמלת. זאת הסיבה העיקרית לרוב הרעות בישראל כיום.
מי שלא בחיים אז אין מה לעשות
מהם הרגלי הגלישה שלך?
לצערי אין לי זמן לגלישה. הייתי רוצה להיכנס לאתרים של אמנים. נראה לי שצילום וטקסטים ניסיוניים יכולים לעבור טוב בצורה הזו. בינתיים אני חובב חנויות ספרים.
מה הרינגטון שלך?
משהו רגוע אבל חזק. לא יודע איך קוראים לו.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך - ולמי היית מכניס מכות?
הייתי מזמין לקפה הפוך את ביבי, כי זה היה בעינינו סמל החיים הטובים והחברות כשהייתי בצבא. אחרי הקפה הייתי מכניס לו מכות. זה לא שהוא הכי רשע במדינה, אבל אחראי להרבה צרות, וחוץ מזה צריך לאזן את ענין הקפה.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
כל רשימת האמנים המשפיעים מהשאלה הקודמת. מי שבחיים ובארץ יגיע, מי שלא בחיים אז אין מה לעשות. ואלו שמעבר לגדר ומנועים מלהגיע אותם הייתי רוצה במיוחד.
מה ההתמכרות שלך?
שוקולד
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
"ברגד עמד על גדר אבנים וצילם את התהלוכה מתקרבת אליו. המצלמה שימשה לו כמראה מרחיקה. מצד אחד שיקפה לו את המציאות כפי שראה אותה, מצד שני איפשרה לו לחוות את המציאות מרחוק כאוסף של שברים מנותקי זמן ומרחב. זו ההפגנה הראשונה שלו מעבר לגדר. ללא המצלמה אולי לא היה מגיע לשם, בגלל המצלמה הוא לא ממש היה שם. ההתרכזות בצילום - בזוית, במיקוד, במסגור ובתזמון - גרמה לו להרגיש כצופה מן הצד, הוא בטח לא שייך לאלה האחרונים עם הקפיצות והריקודים. התהלוכה חלפה על פניו והוא קפץ מהגדר והמשיך בריצה לצד הכביש כדי להשיג שוב את ראשה ולתפוס את רגע המפגש והעימות עם הצבא. אבל הרגע לא הגיע; שהיה, דחיה, הרחקה; הרמקולים המאיימים של הצבא עצרו את התהלוכה בטווח מאה מטר וכל הצלמים התפזרו בסביבה".
ברגד, צלם מבוגר המצטרף לשגרת ההפגנות נגד תוואי הגדר בכפרים ערביים, הוא בן דמותו ויציר דמיונו של עודד ידעיה, צלם ומנהל בית הספר מנשר. בתערוכה "אפשר ופשוט - צילום קורא", המוצגת בימים אלה בגלריה של מנשר, מציג ידעיה סדרת צילומי הפגנות המעוטרים בטקסטים- חוויותיו והגיגיו של ברגד. אלו הם הרהורים מפורטים למדי של אדם מבוגר, חריג מאוד בנוף המפגינים, אודות סוגיית גדר ההפרדה, הסכמי אוסלו, זכרונות מימי שירותו הצבאי, וחוויות אלימות ואקסטטיות מההפגנות.
הטקסטים הארוכים והאישיים מסרבלים במידת מה את המהירות והמיידיות שהם חלק מהמפגש של צופה עם צילום. ידעיה מודע לחוסר היכולת של צופה ממוצע לקרוא את כל הטקסט בזמן הביקור בתערוכה, ומקווה שבשלב מאוחר יותר תופץ עבודתו בפורמט של ספר. הבחירה הלא שגרתית והפחות קומוניקטיבית להציג טקסט על גבי צילום נובעת מהרצון שלו לשליטה וגמישות בתיאור הסיטואציה המצולמת: "הטקסטים שלי לא אוטוביוגרפיים בהגדרה, אבל קיימים כדי לאפשר נקודת מבט אישית", הוא מסביר, "כצלם אני נמצא תמיד מאחורי המצלמה, ללא בחירה. כותב יכול להעמיד את עצמו באיזה מקום שהוא רוצה". הכתיבה מאפשרת לו לקשר את הצילום לרצף של אירועים שקרה לפני או אחרי הקפאת הרגע, ולתחושות שעלו בו סביב האירוע ולא באו לביטוי בפריים המצולם.
ידעיה הוא אאוט-סיידר ביחס לקהל המפגינים האקטיביסטי הטיפוסי, והוא מתעל את הפרסונה הציבורית שלו לשירות רעיונותיו הפוליטיים. "כאמן, כמנהל בית ספר, כיהלומן לשעבר, החובה שלי היא כפולה ומכופלת. אני מציג דמות שונה של מפגין, הנוגדת את הסטריאוטיפ של ילד מורד", הוא מסביר. דמותו המהוגנת משרתת את עמדותיו הפוליטיות במפגשים עם אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית. "עבדתי לצד דתיים וימנים, ואני נוהג לדבר איתם על פוליטיקה וגם על אמנות. אני מתנהל בשני העולמות. החזות המיושבת שלי משרתת את ההפגנות".
הוא מופתע, ואפילו מסרב להאמין שרוב האוכלוסיה היהודית במדינה תומכת בגדר ההפרדה, ושהוא חלק ממיעוט שמעורר טינה בקרב אזרחים רבים. "צריך להיות ברור לכל ישראלי שהגדר היא עוול", הוא אומר, "זה נגד הקהילה הבינלאומית, וגם לפי חוקי המדינה אסור לישב אנשים בשטח שאינו שטח ישראל. יהודה, שומרון ועזה מעולם לא סופחו. יש בי כעס על האחזויות נח'ל שהפכו להתנחלויות, וכעס על בית המשפט העליון שנתן לזה יד".
כפי שהוא מתייחס לחזותו ולהתנהלות שלו מול העולם כמשרתות את דעותיו הפוליטיות, הוא רואה את תפקיד האמנות שלו בהתאם. הרצון שלו לחולל תמורה באמעות האמנות נובע מתחושת שליחות עמוקה וידעיה מודע לכך שבמידה מסויימת הוא גם נאיבי. הוא לא מפחד להצהיר בפה מלא שהוא מייצר אמנות מגוייסת שמטרתה למשוך אנשים לקחת חלק במחאה. "אני מתמודד עם השאלה איך להיות מגויס בלי להפסיק להיות אמנות", הוא מודה ומנסה להתוות דרך משלו. הפתרון, לפי ידעיה, הוא להמנע מייצוגי ההפגנות הצפויים שמקורם בצילומי עיתונות, ולייצר יצוג חדש, המתבסס על מה שהוא רואה כאסתטיקה של ההפגנות: "אני מצלם הפגנות שלא נראות כהפגנות. בתצלומים אין שלטים, אין חיילים, ובמידת מה זה נראה כמו טיול בטבע. אני רוצה שאנשים יגלו את היופי שבהפגנות האלה".
"אפשר ופשוט- צילום קורא", גלרית בית הספר מנשר, עד ה-7.5