מתנגדיו טוענים שהוא אוטוקרט מטורף השואף לדיקטטורה. מעריציו רואים בו מעין נלסון מנדלה, שעמל להפיל את חומות האפליה והעוני שכלאו את רובם המכריע של תושבי ארצו במעגל של ייאוש. הוא מעריץ את פידל קסטרו ומתעב את ג'ורג' בוש. הוא מבצע רפורמות בקצב חסר תקדים ומפנה משאבים עצומים לרווחת העניים, אולם הדעות חלוקות באשר לתוצאות. הוא הודח בהפיכה והוחזר כעבור יום, הועמד לבחירות מיוחדות שנועדו להדיחו מהשלטון וניצח נגד כל הסיכויים. האם יואיל הוגו צ'אווז האמיתי לעמוד?
הוגו רפאל צ'אווז פריאס נולד ב-28 ביולי 1954, למשפחה ממוצא אינדיאני-לבן מעורב. משפחתו של צ'אווז היתה ענייה פחות מרוב שכניה. אביו היה מפקח אזורי מטעם משרד החינוך, אולם הוגו הצעיר ראה מכל עבריו את השפעות השיטה ששלטה בוונצואלה זה 500 שנה: שכבה דקה של לבנים טהורי גזע, צאצאים של הכובשים הספרדים, שלטו בכל עמדות הממשל, הכלכלה והתקשורת, ורובם המכריע של תושבי ונצואלה, אינדיאנים ובעלי מוצא מעורב, ניזונו בקושי רב מהשאריות. בניגוד לרוב מדינות דרום אמריקה, נהנתה ונצואלה מאז 1958 משלטון דמוקרטי ללא הפסקות, אולם שתי המפלגות הגדולות הואשמו בחוסר יעילות, שחיתות, ובזבוז אוצרותיה הטבעיים האדירים של המדינה יצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם.
בגיל 17 התגייס הוגו הצעיר לצנחנים, ובמשך 20 השנים הבאות פיתח לעצמו קריירה צבאית נאה שהגיעה לדרגת אל"מ. ב-1983, בעודו בשירות פעיל, הקים צ'אווז את "התנועה הבוליבארית המהפכנית" (MBR), על שם אחד מגיבוריו הגדולים, המהפכן סימון בוליבאר, ששחרר את מדינות דרום אמריקה מהכיבוש הספרדי בתחילת המאה ה-19.
ב-1989 ניסה הנשיא דאז, קרלוס אנדרס פרז, צעדי קיצוץ וייעול חמורים שנדרשו מוונצואלה על ידי קרן המטבע הבינלאומית. בתגובה לקיצוצים הכואבים פרצו בבירה הפגנות סוערות, במהלכן נורו למוות 400 איש. ב-1992 הוביל צ'אווז ניסיון הפיכה כושל ונכלא לא לפני שהשתלט על בניין הטלוויזיה ושידר הודעה על החלפת השלטון. תומכיו ביצעו ניסיון הפיכה שני, אולם גם זה סוכל. כעבור שנתיים העניק הנשיא החדש רפאל קלדרה חנינה למהפכן הצעיר, ששיקם את ה-MBR שלו תחת השם "התנועה למען הרפובליקה החמישית".
הוגו בוס
ב-1998 התמודד צ'אווז בבחירות לנשיאות וניצח בהפרש הגדול בתולדות המדינה, 56% תמיכה, ומיד פצח בסדרת רפורמות , הכריז על משאל עם לכינוס ועידה חוקתית וניצח בו עם 60% מהקולות. בוועידה החוקתית עצמה זכו תומכיו ב-120 מ-131 המושבים. הנשיא הטרי הקים ועדה בת שבעה חברים שמילאה את תפקידי הקונגרס, בעוד שהקונגרס עצמו היה מושעה מפעילות. החוקה החדשה שינתה את שם המדינה ל"הרפובליקה הבוליבארית של ונצואלה", העמידה את כהונת הנשיא על שש שנים עם הגבלה של שתי כהונות ויצרה הליך להדחתו של הנשיא במשאל מיוחד. החוקה עצמה אושרה בדצמבר 1999 וביולי שלאחר מכן העמיד צ'אווז את עצמו לבחירות. מפלגתו יצאה מהבחירות הללו עם יותר משני שלישים ממושבי הקונגרס, והוא עצמו ניצח בהפרש עצום של 22% בבחירות לנשיאות.
בנובמבר 2000 יזם צ'אווז הצעת חוק, שאפשר לו לשלוט למשך שנה אחת באמצעות צווים נשיאותיים החלטה קיצונית שנתנה תוקף מסוים לטענות מתנגדיו על נטייתו לדיקטטורה. צ'אווז ניצל את הסמכות החריגה להעברת שתי הרפורמות החשובות ביותר שלו רפורמה באופן בו מנוהל ענף הנפט החיוני, ורפורמה כללית במינהל הקרקעות במדינה. רפורמות הנפט, שכללו מרכוז נרחב של חברות הנפט השונות, השקעות נרחבות במיזמים משותפים בארצות אחרות ודבקות בלתי מתפשרת במחירים גבוהים ומכסות הייצור של אופ"ק, שהגבירו מאד את הכנסות המדינה מנפט, אולם עוררו את זעמם של ברוני התעשייה. את רוב ההכנסות החדשות מפנה צ'אווז להשקעות עתק בחינוך, בבריאות וברשת של מרכולים קואופרטיביים המספקים מזון זול להמונים.
אמור לי מי חבריך
וושינגטון שבעה מרורים מהנשיא השמאלן, שחירף וגידף את מה שכינה התערבותה הגסה בענייני דרום אמריקה, הפר בגלוי את החרם שהיא מנסה זה 40 שנה לאכוף על רודן קובה הקומוניסט, פידל קסטרו, והפך למנהיג הראשון מאז מלחמת המפרץ הראשונה שנפגש עם סדאם חוסיין. צ'אווז גם אירגן יוזמות שכוונו לחסום ולהחליף את "אזור הסחר החופשי של אמריקה", שמקדם ממשל בוש.
התקנות, והסתחבקותו ההפגנתית של צ'אווז עם קסטרו, יצרו אווירת חירום בקרב עשירי ונצואלה, שחששו שצ'אווז מתכוון לבצע במדינה הפיכה סוציאליסטית מלאה ולהלאים את רכושם. איגוד בעלי העסקים הגדול במדינה הכריז על שביתה כללית בדצמבר 2001. באפריל 2002 פרצו הפגנות המוניות נגד ובעד מדיניותו של צ'אווז. מספר אנשים נורו בהפגנה מול הארמון הנשיאותי, וב-12 באפריל נעצר צ'אווז על ידי קושרים, שזכו לתמיכה ישירה של עשירי ונצואלה ותמיכה עקיפה של וושינגטון. הקושרים ניסו לטעון שצ'אווז התפטר דבר שנועד לאפשר הכרה בינלאומית בשלטון החדש.
אולם המוני העניים בוונצואלה הוכיחו שהנשיא אינו נטול תמיכה ופתחו בהפגנה אדירה נגד הדחת גיבורם. יום למחרת, ב-13 באפריל, חזר צ'אווז לשלטון. ב-2002 פתח מגזר הנפט בשביתה בת חודשיים שנועדה להכריח את הנשיא להתפטר. בתגובה פיטר צ'אווז את כל המנהלים הבכירים וקרוב ל-20 אלף עובדים של חברת הנפט הלאומית. בית המשפט במדינה קבע כי הפיטורים אינם חוקיים והורה להחזיר את העובדים למשרותיהם, אולם הנשיא, יו"ר חברת הנפט ושר המכרות הודיעו חד וחלק שפסיקה זו לא תיאכף.
ב-2003 החלו ארגוני האופוזיציה לארגן משאל מיוחד להדחת צ'אווז. אחרי ויכוחים על אמינות החתימות שנאספו, התקיים בסופו של דבר המשאל ב-15 באוגוסט, 2004. כשהאבק התפזר, התברר ש-59% מהמצביעים התנגדו להדחת הנשיא. נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, ויו"ר ארגון מדינות אמריקה, סזאר גאביריה, העניקו לתוצאות המשאל חותמת כשרות. למרות שהאופוזיציה העלתה השגות רבות בנוגע לכשרות התהליך, הודו לבסוף רוב מנהיגיה שצ'אווז שנוא נפשם שרד גם את הניסיון הזה להדיחו.
מאז הספיק צ'אווז להאשים את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בקשירת קשר לרצוח אותו, לבקר אצל קסטרו, להתנגח עם וושינגטון בנוגע לרכישות נשק שביצע (שהאמריקאים טענו כי הוא מיועד למורדים הקומוניסטים בקולומביה, שצ'אווז חשוד בעידודם), וגם להיות מושא לביוגרפיה שמחברת לא אחרת מאשר אליידה גווארה, בתו של ארנסטו גווארה, הידוע יותר בכינוי "צ'ה".
האם יצליח צ'אווז לחולל הבדל בר קיימא בגורלם של עניי ונצואלה? האם יצליח ליצור דו-קיום עם המעצמה הגדולה בעולם? באם ישרוד את הבחירות לנשיאות שייערכו בשנה הבאה? לא ברור, אבל בטוח שיהיה מעניין לעקוב.