ב-1964 התמודד פרקליט ומרצה למשפטים בשם ליאו בלייר על מקום בפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. את תוכניותיו הפוליטיות קטע שבץ. האירוע הותיר חותם עמוק בבנו בן ה-11, אנתוני צ'ארלס לינטון בלייר, שלימים עתיד לקבוע שיאיי אורך כהונה דווקא כראש ממשלה מטעם מפלגת הלייבור.
בלייר הצעיר גדל ברמת חיים גבוהה באדינבורו, בירת סקוטלנד. הוא למד במכללת פטס היקרתית בטרם המשיך לאוקספורד ללימודי משפטים. אלה היו שנות ה-70 הסוערות, והנער גידל את שיערו, השמיע דעות רדיקליות יחסית אך מנוסחות היטב, ואפילו עשה קצת רעש על גיטרת הבאס, כנגן וסולן של להקת "שמועות מכוערות".
ב-1983 הגשים טוני, את מה שהבריאות מנעה מאביו, ונבחר לפרלמנט, כנציג של מחוז חדש בשם סדג'וויק. המחוז שכן באזור "לייבור" מובהק, כך שההתמודדות האמיתית היתה במירוץ למועמדות מול מועמדים ממפלגתו. טוני התקדם כמטאור ועד סוף שנות ה-80 הפך לחבר קבוע בממשלות הצללים של הלייבור.
לאחר שנים ארוכות במדבר הפוליטי, החליטה המפלגה להקשיב לצעירים ולנסות להציע אלטרנטיבה.לא הקפיטליזם הדורסני של השמרנים ובעלי ההון, אבל גם לא הדוגמות הורסות התחרות של הלייבור. קראו לזה "הדרך השלישית", כשהגיבור המעשי של הרעיון היה ביל קלינטון, שלקח את הנוסחא כל הדרך לבית הלבן ב-1992. האידיאולוגים השרופים שנאו את זה, אבל נדמה היה שהעם קונה את זה, אפילו בקלפי. הדוברים הבולטים של גישה זו היו מיודענו טוני בלייר ואחד, גורדון בראון, חבר פרלמנט מהעיר דנפרמלין שבסקוטלנד.
נקודת הג'י-8
ב-1994 מת מנהיג הלייבור דאז, ג'ון סמית' ובישיבה פרטית, שכבר הפכה מיתולוגית, בין שני החברים, שכנע בלייר את בראון שיתמוך בו וביחד הם ישנו את פניה של אנגליה, ואז יפנה בלייר את המקום לבראון.
ב-1995 נבחר בלייר בן ה-43 לראשות הלייבור, וכך הפך ליו"ר הצעיר ביותר שידעה. ב-1995 את הצליח לגייס די תמיכה בתוך מפלגת הלייבור לבטל את הפרה הכי קדושה של מפלגה עם הרבה כאלה סעיף 4 המפורסם לחוקת המפלגה, שקבע ש"מפלגת הלייבור תומכת בשליטה ציבורית באמצעי הייצור, ההפצה והחליפין". היה זה גט לעבר הקומוניסטי של התנועה וצעד ששכנע את הבריטים שבאמת יש "לייבור חדשה".
תוך שנתיים, ב-1997, הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר זה קרוב למאתיים שנה. הוא שילב תמריצים עסקיים עם הרחבה מסיבית של ההוצאות הממשלתיות על חינוך ובריאות. הבריטים אהבו את הנוסחא ובחרו בו שוב ברוב עצום ב-2001. בין לבין הולידו הוא ושרי, פרקליטה מצליחה בזכות עצמה, את ילדם הרביעי, ליאו, שהיה לילד הראשון שנולד לראש ממשלה מכהן זה 150 שנה.
בשנת 2003 התעלם בלייר מכל שיקול אלקטוראלי והצטרף לפלישה לעיראק שארגן בוש, כשהוא נזהר אפילו פחות מעמיתו הטקסאני בהגזמות לגבי עילת המלחמה. זה עלה בהרבה מאד יוקרה, בטונה של אמינות ובשני שליש מהרוב שלו בפרלמנט בבחירות האחרונות.
הכישלון היחסי הוליד שמועות שאולי בכל זאת יפנה מהלך הקדנציה את הכיסא במיוחד אם ייכשל בכמה הצבעות מפתח. אבל את הראשונה מאלה הצליחה בלייר לשרוד, ואז החל החודש הסוער בקריירה שלו הוא קיבל את נשיאות האיחוד האירופי ברגע מכריע בתולדות הגוש, בעודו מנהל מאבק מול צרפת על עתידה הכלכלי של היבשת.
יום לפני פתיחת ועידת הג'י-8, אותה אירח, זכה במתנה מהוועד האולימפי כשלונדון נבחרה לארח את משחקי האולימפיאדה ב-2012. בוועידה ניסה להוביל שתי החלטות שאפתניות של סיוע לאפריקה ושל מאבק בהתחממות כדור הארץ ואז קיבל את המכה של אל-קאעדה, ששמה את הדברים בפרופורציות.
כעת נדמה שהוא שוב על הסוס, אבל הרוב שלו בפרלמנט לא גדל בחזרה, וחברי הלייבור שמתמרדים נגדו לא נהיו יותר מנומסים. בסופו של דבר יהיה עליו לקיים את ההבטחה שלו לגורדון בראון. אבל בינתיים בראון שכבר לפני כמה שנים דפק על שולחן וצעק שפקעה סבלנותו ממשיך לחכות.