שישי בצהריים, עמיר לב

כבר בבוקר הראשון שלו בישראל כשהקבלן אסף אותו מהקרוואן לאתר הבנייה, הנהג אמר לו "אתה דומה לזמר המשוגע הזה". הוא לא הבין מילה ממה שהנהג אמר לו אבל חשב שזה סימן טוב שהוא קצת שונה מהעשרה שישבו איתו בוואן. יום לפני הוא עוד היה בבוקר בכפר קטן ליד דוברובניק, הטיסה מקרואטיה לישראל עברה עליו מהר. בנמל התעופה לקחו להם את הדרכונים ובשעה שש הם כבר היו בקרוואן, עשרה קרואטים בקרוואן אמריקאי.

העבודה הייתה קשה, ארבע עשרה שעות ביום, חצי שעה הפסקה בצהריים. ביום שבת היו קונים בירות, דגים מלוחים ובשר. שותים אוכלים ושרים, בשש היו באות לקרוואן שתי בנות, שרה וריטה, בנות ארבעים, לובשות טייטס, מבושמות, מאופרות ועם תיק שחור קטן שתלוי להם על הכתף. החבר'ה היו תולים שני סדינים באמצע הקרוואן והופכים אותו לשני חדרים. כולם היו שותים ומעשנים סיגריות, הבנות כל אחת בחדר והבנים נכנסו שניים-שניים. לפעמים שרה הייתה צועקת "הפסקה" והן היו יוצאות קצת החוצה, מעשנות סיגריה, שותות בירה. במוצאי שבת בשעה 20:00 כבר היה חשוך ושקט בקרוואן כולם היו כבר שקועים בשינה עמוקה אחרי הבירות, הבשר, הבנות והגעגועים לבית. אחרי חודשיים כולם קראו לו שלמה. היה לו שיער חלק ועיניים חומות ואף מחודד, היה דומה בול לשלמה בר מ"הברירה הטבעית".

עוז הבוס אהב את שלמה, לימד אותו עברית כדי שיוכל להעביר דרכו את מה שהוא רוצה לומר לקרואטים שלו. עוז היה מגיע ביום שבת, מביא את הבנות, תמיד עם משקפי שמש למעלה על הראש, חורף וקיץ בוקר וערב, תמיד עם חולצה שחורה נקיה, היה אוהב להחליף מכשירי פלאפון. הבנות היו יורדות מהטנדר טויוטה של עוז והוא היה מצפצף ו"שלמה" היה יוצא לשער. עוז היה מעביר לו דרך החור של הגדר סיגריה ואז הייתה ביניהם מין שיחה קבועה כזאת "שלמה אני רוצה ש...", "שלמה זה מאוד חשוב לי", "החברים שלך תופסים תחת, שלמה". בסוף היה מעביר לו עשרים-שלושים, לפעמים חמישים שקל, לוקח את הבנות ונוסע.

"שלמה" עבר מהבלוקים לריצוף, היה רצף טוב. אחרי שנה הגיעו החבר'ה מנפאל ושלמה והקרואטים נשארו בלי עבודה. נתנו להם כמה שעות להסתדר ולפנות את הקרוואן, כל אחד קיבל את הדרכון שלו ואת המשכורת האחרונה, ארבעת אלפים שקל, פחות נזקים שכל אחד מהם עשה בעבודה (פטיש שנשבר – 30 שקל, או קרטון של קרמיקה למטבח שנפל מהפיגומים – 45 שקל). כולם הגיעו יחד למכולת ברחוב וולפסון בת"א. אחרי כמה ימים כולם מצאו עבודה. יורי כבר היה אומר שקוראים לו שלמה, עבד עם קבלן מיפו, אבו מרוואן. היה עובד שמונה עד חמש מרצף הכל, מרוויח 5,000 שקל לחודש. ביום שבת אחד בערב חזר לדירה בסלמה פינת צ'לנוב, ארבע קומות של קרואטים. כבר בצומת הוא ראה את החברים שלו העובדים נקשרים באזיקים, אזיקי פלסטיק מאחורי הגב, ואחד אחד נדחסו למכוניות. שלמה-יורי הלך מהר דרך סמטאות צדדיות עד לים ומשם על החוף עד ליפו. הוא הגיע לבית של אבו מרוואן שמיד הכניס אותו וסידר לו מיטה לישון. ביום ראשון בסוף העבודה הם נסעו לדירה. הדלתות היו חסומות עם קרשים ומסמרים. הם פרצו אותם ונכנסו לדירה . יורי לקח את התיק עם הדרכון ומה שנשאר מהדברים שלו אחרי הסערה של אתמול. באותו היום יורי הסתפר, הוא קנה מכנסיים שחורות ונעליים שחורות והתחיל לגדל זקן. אבו מרוואן קנה לו כיפה שחורה. אחרי שבועיים אי אפשר היה להבדיל בינו לבין פעילי ש"ס שהיו מסתובבים בשדרות ירושלים כל פעם שהיה ריח של בחירות באוויר.

באחד מימי השבת אבו מרוואן החנה את הטנדר שלו ברחוב יהודה ימית והלך שני רחובות ברגל עד לבית הכנסת של יוצאי לוב. הוא חיכה שששון ייצא. אבו מרוואן כבר שנתיים לא בא לפדות את הצ'ק האישי של ששון, שחזר מהבנק, עבור עבודות הריצוף שעשה לבית הכנסת. ששון ואבו מרוואן בירכו אחד את השני. "אל תדאג", אבו מרוואן אמר לו, "זה לא הצ'ק, יש לי פועל משלכם, קוראים לו שלמה, המשפחה החילונית שלו רודפת אחריו כי הוא דתי מגיל 16, הגיע לארץ בלי ניירות, אסור שהמשפחה בחו"ל תדע, בחור מסכן, אילם".

סידרו לו חדר בקריית שלום, מיטה, ארון ושירותים מאחורי הגמ"ח. בכל יום שישי הם באים לקחת את שלמה האילם לקידוש. הוא זז איתם עם עיניים מאירות, אוכל את העוף, כותב להם על פתק בס"ד, תודה רבה והולך לחדר. ביום שבת לוקחים אותו לבית הכנסת, זז איתם, עוצם עיניים. האילם תמיד מחייך, מוריד את הראש כשהעיניים עצומות סימן לתודה, מקבל חמגשית עם אוכל לשבת, אוכל וישן. אבו מרוואן אוסף אותו בבוקר ומחזיר אותו בחמש. ששון אמר לו השבוע שלא ידאג, שבוע-שבועיים הניירות בדרך.