הנאקה של כאמל אבו נאדי ילדה לפני שבועיים. הוא עובר בבית לקחת כדים ריקים לחלב והולך לראות את הבכר הצעיר. קירות הבית עשויים לוחות פח המחוברים זה לזה בקורות עץ ובחבלים. בלוחות פעורים פתחים לחלונות ולדלתות שחורקות על צירים מאולתרים. זוהי שעתו היפה של הנגב. כחודש בשנה מזכירות הגבעות בין לקיה לבאר שבע את הגליל. בקרוב יגיעו החודשים החמים, היבשים, הקשים ביותר. אבו נאדי ניגש לחלוב את הנאקה, וגם הבכר יונק. "בערבית", הוא אומר, "גראד זה הקרצייה של הגמל. הנה", הוא מרים את זנבה של הנאקה, "הנה גראד".
אבו נאדי, בן 43, השתחרר מצה"ל בדרגת סרן, והיום הוא עושה מילואים בגבעתי. הוא חי עם אשתו ושמונת ילדיהם בכפר לא מוכר ליד צומת שוקת, לצד עוד עשרים משפחות. בשכנות אליו מתגוררים שלושת אחיו, שגם הם שירתו בצבא. את סבב הירי האחרון בדרום חוו תושבי הכפר אחרת מתושבי שדרות או באר שבע: בלי אזעקות, בלי ירידה למקלטים או כניסה לחדר המוגן.
לאסוף את הילדים
"אצלנו אין אזעקות. אנחנו מקשיבים לאזעקות של עומר, של מיתר", אומר פייסל אבו נאדי, בן 41, אחיו של כאמל. "אין אזעקות אבל יש נפילות, וזה נושא שמפחיד חלק גדול מהמגזר הבדואי. גם בתוך היישובים הגדולים אין מיגון כמו ביישובים היהודיים. לאלה שגרים בפזורה בכלל אין כלום". כאמל מוסיף: "לפעמים אנחנו שומעים ברדיו, אז אני אוסף את הילדים כמה שאני יכול. אתה רואה את המוות שלך בא ואתה לא יכול לעשות כלום".
בנגב חיים היום כ-200 אלף בדואים. מחציתם מתגוררים בכפרים לא מוכרים, בתנאי פזורה, כלומר בפחונים, באוהלים ופעמים רבות ללא חיבור למים וחשמל. "המיתוס של הבדואי הנודד כבר מזמן לא רלוונטי", מסביר אלי עצמון, לשעבר ראש המנהלת לקידום הבדואים והיום יועץ פרטי למגזר. "רוב האוכלוסייה הבדואית זה בכלל ילדים, הגיל הממוצע שלהם הוא 14, ו-67% מהם מתחת לגיל 20. הם רוצים פתרון לכפרים הלא מוכרים, כדי שיוכלו לבנות בתים קבועים, ובין היתר גם להתמגן".
בשטח פתוח
בזמן מבצע עופרת יצוקה הציבו כוחות הביטחון מיגוניות בחלק מהכפרים הבדואים. האחים אבו נאדי מכנים את המיגוניות בשם אחר - "ביוביות". "זה כמו צינורות ביוב כאלה גדולים", מסביר אבו נאדי, "זה עוזר, בטח. אבל אני גם מבין את הממסד. הוא לא יכול לתת חשמל וביובית לכל בדואי שגר על איזו גבעה".
הבדואי על הגבעה, במקרה הזה, הוא צאלח אנטילאת, יליד הארץ, בן 74, שחי עם אשתו, שני כלבים וכמה תרנגולות באוהל מבודד באזור צומת גורל. הוא גר במה שמכונה ברטוריקה צבאית "שטח פתוח". בשבוע שעבר נפל גראד כמאתיים מטר ממקום מושבו. לפי הדיווחים של צה"ל, כשמערכת כיפת ברזל מזהה טיל שאמור ליפול בשטח פתוח היא נמנעת משיגור טיל יירוט עקב מחירו היקר. מיותר לציין שאנטילאת גם לא שמע אזעקה. וגם לו היה שומע, לא הייתה לו דרך להתגונן. בדרך למקום הנפילה הוא מסביר, בעברית משובשת, מה התרחש: "שמעתי בום גדול, פתאום הגיעו הרבה שוטרים, חיילים. הלכתי איתם לראות. הרבה רעש ועשן. זה מפחיד. אנחנו רק רוצים לחיות".
בינתיים הבנים של פייסל מגישים לשולחן ארוחת צהריים, פיתות, קבאב, צ'יפס ומטבוחה. עאבד, בן 4, מתיישב על ברכיו של אביו לאכול. "במצב הזה, אני לא ארצה שעאבד יתגייס", אומר פייסל. "לא בגלל המצב הביטחוני, גורלי וגורל העם היהודי אותו דבר. אנחנו חיים באותה מדינה. אבל מבחינת ההזנחה של הממשלות כלפי המגזר, האפליה מורגשת. אני התנדבתי לשרת ואני לא מקבל כל מה שאני צריך לקבל. כל עוד יש אפליה, הבדואים בבעיה וכל עוד אנחנו בבעיה, אני לא אתמוך בגיוס לצבא".
כאמל אבו נאדי צוחק בצד, הוא מבין עד כמה הסיטואציה מורכבת. "עכשיו אתה נגד גיוס?" הוא שואל את אחיו ומסביר, "הבעיה היא בעיה רצינית. אבל מה הפיתרון בעצם? המדינה, גם אם תרצה לעשות משהו, לא יכולה לעשות כלום. גם אנחנו אשמים במצב שלנו, בגלל ההיסטוריה והגנטיקה שלנו. הבדואים למדו שהם צריכים להחליש אחד את השני כדי להתחזק. עשב, מים, טריטוריה לכבשים - זה מה שנשאר. אנחנו הגורם הראשון, אבל הגורם השני זה הממסד, ויש לו סיבה לא להתעסק עם הבדואים כי אנחנו מסוכסכים בתוך עצמנו".
באחרונה מונה האלוף דורון אלמוג לראש מטה היישום של התוכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. "הטילים זה רק דוגמה אחת לבלגן הגדול של הבדואים", אומר אבו נאדי, "אנחנו צריכים להתלכד סביב הנושא הזה ולחזק את האלוף דורון אלמוג. זה הפתרון".