אתמול בערב הייתי עם הילדים בביקור אצל מכרים, וכשחזרנו ראינו שהרחוב בשכונת שייח רדואן מלא אנשים, ורמקולים קראו להגיע להלווית הילדים שנהרגו, ושתתקיים היום. רק כך נודע לי על ההפגזה הישראלית. האנשים שראינו ברחוב היו בדרכם לסוכת האבלים, ואני חשבתי שזה עוד אירוע שגורם לנו לשקוע עוד יותר במעגל הדמים שישראל כופה על הפלסטינים, במיוחד בתקופה האחרונה בה נהרגו משפחות של חפים מפשע. הטענה הישראלית שהיא מנסה להתנקש רק במבוקשים חוזרת כל הזמן, אבל קשה להאמין בה. פעם אולי זה היה נכון, אבל עכשיו כל הזמן נהרגים אזרחים. אז איפוא המודיעין שנתן את האינפורמציה לגבי המבוקשים? הפעם ישראל באמת חיסלה רק את מי שהיא רצתה, אבל עכשיו בזמן האחרון זה לא כך, ולכן נראה שזה נעשה בכוונה.
ההרג התכוף לאחרונה של ילדים מדאיג מאוד את ההורים. כשחזרתי הביתה מצאתי שכנה שעמדה בפתח הבניין. עצרתי ודיברנו על כך שלא נשאר יותר ביטחון למבוגרים ולילדים בעזה. היא אמרה: "החיים שאנחנו חיים עכשיו זה בכלל לא חיים, זו הכנה לגיהנום בעולם הבא". ועם זאת, אני אישית לא אמנע מהילדים לרדת לשחק ברחוב. הם רוצים את זה, והלחץ שהם מפעילים עלי ועל אבא שלהם הוא כבד מאוד. אנחנו, בתור אנשים מאמינים, יודעים שנוכל לגונן על הילדים שלנו, אבל יש דברים שלא נוכל לעשות כלום לעומתם. אני לא אלך בכוונה למקום בו נמצאים התותחים והירי, אבל המוות הוא גורל, והמאמין צריך לקבל את זה.
נושא הבחינה: "תהליך השלום"
הדיבורים על הגעה להסכם פלסטיני מתוך דיאלוג פנימי מבטיחים אולי סופסוף רגיעה לאזרח הפשוט, אחרי העקשנות שאיפיינה את היחסים בין הממשלה לנשיאות הפלסטינית. אבל מצד שני, עדין קיים עוד נושא, לא פחות חשוב, והוא המשכורות. זוכרים שהפקידים בצד הפלסטיני לא קיבלו משכורות כבר ארבעה חודשים רצופים? ביום ראשון יצאה ההודעה ממשרד האוצר הפלסטיני שכל הפקידים המשתכרים פחות מ- 2,500 שקל בחודש יקבלו 300 דולר, בסניף הדואר. אתמול נוצרו בסניפים טורים ארוכים. רגשותיהם של הפקידים היו מעורבים בין שמחה לצער. שמחה על הסכום הזעיר הזה אחרי ארבעה חודשים, שקצת מאושש אותם ונותן תקווה שהדברים יתפתחו לטובה. מצד שני היו מאוכזבים שטענו שהכסף הזה הוא כלום לעומת החובות שיש לאנשים למכולת. מתי נקבל משכורות סדירה? אף אחד לא יודע. יש גם את השכבה של הפקידים המשתכרים יותר מ 2,500 שקל, והם עדין לא קיבלו כלום. בערבית יש פתגם יפה שאומר "אם נודע על גשם שירד באזור מסויים העבירו את הבשורה לאזורים אחרים". אנחנו מחכים.
שלשום נבחנתי בבחינה האחרונה לסמסטר זה. הייתי מתוחה מאוד לקראתה, והחומר היה רב וקשה. נחשו על מה? "תהליך השלום". הרי עד היום כל המוחות שעסקו במשא ומתן משני הצדדים לא הצליחו להגיע לפיתרון, אז איך החומר לא יהיה קשה? אחרי הבחינה, מרוב שמחה על זה שעברתי אותה, החלטתי לבקר אצל שכנה דבר שלא עשיתי כבר מזמן. הילדים ישנו ובעלי היה איתם, ואני יצאתי ב-11 בלילה והתכוונתי לחזור מהר יחסית. אבל אתם יודעים ששיחת נשים ארוכת זמן רב ולא הרגשנו איך הזמן עבר עד שכולנו שמענו את רעש מטוסי האפצ'י באוויר. השעה היתה אחת בלילה וחשבתי לצאת מיד הביתה אבל המצב לא היה בטוח, מאחר שהאפצ'י היו בדיוק מעל לבניינים שלנו, וגם קולה של ההפגזה טרם נשמע. החלטתי להישאר בביתה של השכנה ו"זכיתי" לראות משפחה אחרת בזמן אמת של מתח: בעלה מיד קפץ לחלון כדי להסתכל, חברתי פנתה לחדרי הילדים הישנים כדי לוודא שהקול לא הגיע אליהם. אחת הילדות שהיהת ערה, בת 14, קפצה לצידו של אבא שלה שחזר להתיישב, התקפלה כולה על המושב, ואטמה את אוזניה באצבעותיה. כעבור כמה דקות נשמע הבום.
אני חזרתי מיד הביתה ומצאתי את הילדים ישנים ואת בעלי צופה בטלווזייה. ברוך השם שמההפגזה הזו לא היו נפגעים בנפש, אבל מסגריה אחת נהרסה וכמה בתים סמוכים ניזוקו. אינני אומרת שהמראות בעזה דומים מאוד לאלה שראתי בשדרות, בזמן שעמיר פרץ ביקר שם, והטיל נפל. זה לא אומר שמה שקורה הוא נכון. עלינו להבין בשני הצדדים שאנחנו חייבים לשנות את אשר בתוכנו משנאה והרגשות שליליות אחד כלפי השני לתחושות אחרות. מה שעברנו ואנחנו עדין עוברים אינו קל, והוא עולה לשני הצדדים באבידות בנפש. אני מרגישה שבצד הישראלי, יותר מאשר זה הפלסטיני, מאיימים ומסלימים את המצב. בעיקר בשדרות, כשראש העיריה קורא לממשלה לתקוף ביד קשה את רצועת עזה והפלסטינים באשר יהיו. והממשלה הישראלית, במקום להרגיע את אזרחיה, אין לה בעיה לתקוף חפים מפשע ולטעון מאוחר יותר שהם היו מבוקשים, יורי רקטות או שזו סתם היתה טעות. כל זה מזכיר לפלסטינים את טראומת משפחת ראליה על החוף בעזה, טראומה שהפלסטינים לא מצליחים להשתחרר ממנה. ראינו את התמונות ששלומי אלדר שידר בערוץ 10 על הוצאת פגז 155 מ"מ מגופה של הילדה. דברים מהסוג הזה לא יסייעו למדינת ישראל ואף ילהיטו את הרוחות ויחזקו את האמירות שהיא מדינת טרור.