וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שלומית ברגר, חפץ חיים - בלוג פרידה

שלומית ברגר, חפץ חיים, מיוחד לוואלה!חדשות

20.9.2005 / 11:30

שלומית ברגר מתארגנת בבית החדש, עונה לשאלות הילדים, מתנתקת מהמנהיגות שאכזבה אותה ומקווה להתחבר לעם. ונפרדת מהגולשים

במוצאי שבת האחרון ציינו, תושבי גני טל, 30 יום לגירושנו מהבית שבגוש קטיף. לערב הוזמנו המארחים תושבי חפץ חיים והמשוב"חים שלנו (שבח"ים) מכרמי צור, בית אל ועוד, שהיו חלק בלתי נפרד מגני-טל בתקופה שקדמה לגירוש. הגעתי לאירוע ברגשות מעורבים. מצד אחד רציתי להשתתף ולהיות חלק ממה שעברנו יחד, אך מהצד השני פחדתי לחשוף את הפצע, אותו אני מנסה לרפא מחשש שיחזיר אותי אחורה - לעצבות, לגעגוע הביתה ולהרגשת האובדן.

הערב לווה בקטעי קריאה של חברי המושב ובניו שנולדו וגדלו בו. יעל, 25, אחת מבנות המושב, סיפרה על אובדן של הבית בו נולדה, למדה ללכת ואמרה מילה ראשונה. על אובדן מקום בו התחתנה ואליו חזרה אחרי לידת בנה בכורה. והמקום בו נרצחו דודיה האהובים, אותו לא תוכל לפקוד עוד. בין קטעי הקריאה הוקרנו על מסך תמונות של גני-טל לפני הגירוש, ביום הגירוש ואחריו. בצמיחה בכאב ובחורבן. כשצפיתי בחיילים במדים השחורים עם כובע המצחייה שעליו מודפס דגל ישראל, כאילו כדי להכעיס ולהתריס, צועדים בטורים ברחובות גני-טל, נשברתי ופרצתי בבכי.

חזרתי אחורה ליום ההוא שהייתי בו משותקת, הלומת קרב, מתנהלת בלי שרציתי על פי מהלכים שנקבעו על ידי מגרשיי. המראה הזה הלא יאומן והלא נתפס קשה וכואב יותר כשרואים אותו במבט אחורה. ולפעמים כך אני מרגישה, הזמן אולי מרפא אבל הכאב נעשה חזק עוד יותר.

אז מה קורה אתנו?

לאנשים ששואלים לשלומי אני עונה שהכל בסדר. ותמיד כשאותה תשובה משתרבבת לה מפי מתגנבת למוחי צעקה: מה בסדר? מגרשים אותך מהבית והכל בסדר? מה דפוק שם אצלכם הדוסים?! שוברים ומרסקים אתכם אבל אתם ממשיכים הלאה. תעצרו! תתרסקו! מותר להיות גם מסכנים. למה תמיד אנחנו צריכים להיות חזקים?

וכל פעם אותה תשובה ואותם מחשבות ואין לי תשובות אחרות. רק שלמות לא מוסברת עם התשובה הרגילה ותחושת השלמה עם המציאות הכואבת. ורק עם הילדים התשובות אחרות. אותם אי אפשר לפתור במילים חסרות משמעות. הם רוצים תשובות, ואם אני לא אענה להם ברצינות הם יפסיקו לשאול ואת זה אני לא רוצה. דרך השאלות שלהם אני לומדת את התחושות והרגשות שלהם, ודרך השאלות הם מתמודדים. רציתי לשתף אתכם מקצת השאלות והאמירות של הילדים כמו שהן, בלי התגובות שלי.

בשבוע הראשון איתן, בני בן ה-3, שאל כל הזמן איפה אנחנו נמצאים? עניתי שבבית שלנו בחפץ חיים. "לא בבית שלנו" הוא התעקש. "בבית השני שלנו"! למחרת, כשאמרתי שאנחנו הולכים הביתה הוא תיקן אותי ואמר "אמא התבלבלת, לא הביתה. לבית בחפץ חיים". בשבת האחרונה הוא שאל למה קוראים לבית שלנו חדר? ובשבוע האחרון הוא אמר לי מספר פעמים: "אמא, במוצאי שבת, אחרי שאבא יעשה הבדלה ניסע לביתה (לבית) שלנו." באחד הפעמים שהיינו בדרכנו לחדר אוכל, איתן שאל למה אנחנו כאן- בחפץ חיים? הדס בת ה-5 אמרה, שהיא יודעת וזה בגלל שרוצים לגרש את היהודים מגוש קטיף. הסברתי לה שכבר גרשו אותנו ובגלל זה אנחנו כאן. איתן הצטרף ואמר: " אבל בוא נלך הביתה, כבר אין חיילים".

לפני שבוע איתן שוב שאל אותי למה אנחנו כאן? אמרתי לו שהוא יודע והחזרתי לו את השאלה. בלי להתבלבל הוא אמר: "כי החיילים הרגו את הבית שלנו". את התשובה הזו הוא מעולם לא שמע ממני וישר חשבתי על המשפט "המלך הוא עירום". הילדים מסתבר מטיחים את האמת בפנים.

הילדים גם למדו מושגים חדשים כמו "מכולה". מכיוון שחשוב לי שהם ירגישו בבית אני מביאה רהיטים, שהיו לנו בבית מהמכולה, ואת דירת שני החדרים שקיבלנו מבית הארחה סידרנו כבית, כך שיש גם סלון ופינת אוכל- למרות שהסלון הוא גם חדר שינה, ובפינת האוכל אפשר לשבת רק כשדלת הכניסה סגורה ובמטבח (אם אפשר לקרוא לו כך) לא יכול לעמוד יותר מאדם אחד וגם זה בקושי. הילדים הבינו שחפצי הבית נמצאים במכולה. יום אחד איתן שיחק במשחק הרכבה ואז הוא גילה שהגלגל של האוטו חסר: "אמא, איפה הגלגל של האוטו? צריך להביא אותו מהמכולה"!

איך הגענו למצב הזה?

בתקופה האחרונה הייתי עסוקה מאוד בעצמי ובמשפחתי, בהתארגנות היום-יומית ובהתמודדות עם החיים בלי גוש קטיף. לפעמים נדמה לי שהמנהלת וראש הממשלה בכוונה תחילה לא התארגנו מספיק במציאת פתרונות לתושבי הגוש. לא בגלל שלא שיתפנו אתם פעולה (עובדה שהפתרונות המוצעים נעשו בלא ששאלו איש מהתושבים) אלא מסיבות אחרות:

*כשאין לך היכן לגור אתה עסוק בצרכי הקיום היום-יומיים ואין לך זמן ומקום להתעסק ברוח שהובילה את המאבק של תושבי הגוש. הרוח הזו עלולה לחשוף את הריקנות שבתוכנית ההתנתקות. כמו גם לסכן את מעמדו של שרון.

*מכיוון שפתרונותיו של שרון ובשיא לגיבורי גוש קטיף הם מחנה קרוואנים, יש לשים אותם קודם במלון. ומדוע? אדם נורמלי שגירשו אותו מהבית, לא היה מסכים בחיים ללכת לגור בקרוואן, כשאין לו פתרון קבע. לעומתו, אדם מחוסר בית שנמצא במלון או בית הארחה משתוקק כבר לבית משלו, עד שקרוואן עם גג ומרצפות נדמה לו כוילה. אולי מכאן השם קראוילה.

אגב, זוכרים את הפרסומות של המנהלת כי יש פתרון לכל מתיישב? מסתבר שהפרסומת הייתה כל כך טובה, עד שהיא הצליחה לשכנע את המנהלת שאכן יש פתרון לכולם והיא סיימה את תפקידה בדאגה למגורשים. במה דברים אמורים? בשבוע שעבר הגיע אלי מידע, מאדם שגר בכפר רות שליד מודיעין. מסתבר שוועדה שעוסקת בהרחבת הישוב פנתה אל המנהלת והציע לקבל לשורות כפר רות עד 50 משפחות ממגורשי גוש קטיף, וזאת כדי לעזור לשמר את חיי הקהילה של תושבי הגוש.

תושבי כפר רות אף היו מוכנים לקבל תושבים דתיים למרות שהישוב שלהם חילוני. מהמנהלת הודו להם על הכוונות הטובות, אבל דחו אותם בטענה כי אין צורך כיוון שכל התושבים כבר מסודרים ולכולם פתרונות. מעניין אם הצעה זו הופנתה מהמנהלת אל תושבי אלי-סיני, ששכנו באוהלים בצומת יד-מרדכי. מעניין גם אם המנהלת העלתה את הרעיון בפני תושבי נווה-דקלים, המפוזרים בירושלים ובאשקלון, או בפני ישובים אחרים שעדיין אין להם פתרונות.

כנראה שלמנהלת יש פתרון לכל מתיישב רק שהפתרונות הללו משום מה לא מוצעים לאנשים והם כלל לא יודעים שהם מסודרים. טוב תעשה המנהלת אם תדחה הצעות כאלו רק לאחר שכולם באמת יהיו מסודרים.

תקופת השקרים חוזרת

אתמול צפיתי בחדשות. הראו איזשהו נציג פקיסטני בכנס של יהודים מארה"ב, ששרבב כמה מילים שסימאו את עיני התקשורת. לא יכולתי שלא לחזור בזיכרוני לימי אוסלו הארורים שבהם שררה אותה אופוריה שהנה עכשיו כל המנהיגים הערביים רוצים לדבר אתנו. כל אמירה ריקנה מתוכן וחסרת משמעות צילמנו והראנו בחדשות, כדי ליצור אוירה של תהליך חדש. בפועל קיבלנו טרור במדינת ישראל.

ושוב מנסים לסמא את עיננו באותה אופוריה שקרית כאילו הכל טוב וכולם יירצו לדבר אתנו ונשיג הסכמים. ואז מראים את חברון ואת הערבים שגרים מאחורי גדרות שיהודים מתנכלים להם. הצביעות המתיפייפת הזו מכעיסה. הרי הערבים הם אלו שהתנכלו ליהודי חברון, ויהודי חברון שומרים על חייהם ומתגוננים. בגלל זה יש גדרות לא בגלל שיהודי חברון החליטו להתנכל לערבים. אבל מה לעשות אי אפשר לספר את האמת על תושבי הישוב היהודי בחברון, אחרת לא נוכל להתנתק מעיר האבות וליצור אופוריה בעם.

אני בכל אופן החלטתי להתנתק ולהתחבר גם יחד. אני מתנתקת מהמנהיגים שלי שבהם איבדתי אמון. אין לי אמון בהנהגה- המדינית, הצבאית, והמשפטית. אין לי אמון בתקשורת שממזערת את האמת ומאדירה את השקר. התנתקתי מהם בכך שאני לא מסוגלת לתת כבוד לאף אחד מהם. לא לראש הממשלה שרון, לא לנשיא קצב, לא לעלוב דן הראל ולא למפקדו דן חלוש. ובג"ץ כבר מזמן אינו מייצג את הצדק והאמת. אנחנו נאחזים במנהיגים חסרי כבוד מוסרי וחסרי בושה. כאלה שמניעים אישיים מעניינים אותם יותר מהאמת. שאינם ראויים להנהיג את העם המדהים הזה שהראה לכולם כמה עוצמות גלומות בו.

החלטתי להתחבר אל העם. העם הזה שהדעות בו מגוונות והמחלוקות הן רבות אבל הוא הרבה יותר ממנהיגיו, שאינם ראויים להנהיג אותו. אינני יודעת כיצד יתבצע תהליך ההתחברות, אבל ברור לי שזה המהלך הבא אליו אני שואפת, ואני מקווה שרבים מהאנשים ששותפים לתחושותיי לגבי ההנהגה, יהיו שותפים לתהליך השינוי שיצמח מלמטה. השינוי חייב לצמוח מהעם.

עוד בוואלה!

המהפכה של וואלה Fiber שתחסוך לכם בעלויות הטלוויזיה והאינטרנט

לכתבה המלאה

סיום

בשבועות האחרונים כתבתי מספר טורים אישיים שבחרתי לא לפרסם. מוואלה! ביקשו שאמשיך לכתוב, אך הרגשתי שנכון להפסיק ולהיפרד בנקודת זמן זו שלאחר הגרוש. תודה למערכת וואלה!, שנתנה לי במה חופשית לשתף, לספר ולזעוק. תודה לתולי, העורכת המקסימה, על האמפתיה וההקשבה, ועל כך שידעת להכיל אותי בשעות קשות, על אף הדעות השונות.

ותודה ענקית לכם הקוראים על ההתמדה והמסירות. על כך שהשקעתם מזמנכם וטרחתם – גם אם לא אהבתם - להגיב. אתם אלה שנתתם לי את הכוח לכתוב גם בשעות קשות ותגובותיכם היו לי חשובות ולעיתים מרגשות. תודה לריבונו של עולם על הניסיון, על התקופה המיוחדת, ועל הכוחות שנתן לי ולבן זוגי יואב כדי לעבור תקופה זו. בסופו של דבר אני מאמינה, הכל לטובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully