מצד אחד נראה כאילו הפינוי היה כבר מזמן, מצד שני, רק אתמול הרגשתי שאני מתחילה להתארגן על עצמי. חברה טובה באה לעזור לי ועכשיו זה כבר קצת יותר מרגיש כמו בית. נשארו רק שני ארגזים, והשאר במכולות, שאנחנו יכולים לגשת ולקחת מהן. אתמול גם סדרו לנו טלוויזיה בלווין, והבאתי גם וידאו, כך שהילדים יכולים לראות קלטות.
הבוקר אמרתי לעצמי שזהו, מתחילים להיכנס לשגרה. בשבוע האחרון הייתי מאוד עצבנית, אבל מהיום החלטתי שאני תופסת את עצמי בידיים, ומושכת קדימה. אמנם אמרתי את זה גם בשבוע שעבר, אבל כל הזמן יש דברים שמשפיעים עלי, ולא תמיד אפשר לעמוד במה שמחליטים. רציתי למשוך קדימה ולא יכולתי, הרגשתי שאני במצב סטטי. מצד שני הילדים שלי צריכים אותי, הם לא יכולים שתהיה להם אמא עצבנית כל הזמן.
הכי קשה זה תחושת אבדן השליטה על החיים שלי, אפילו ברמות הפשוטות ביותר - אוכל, ניקיון וכביסה. לפחות על הבית שלי אני מנסה שתהיה לי שליטה. אמנם אנחנו גרים בבית הארחה, אבל ביקשתי מהמנקה שלא תיכנס, זה הבית שלי ורק אני אחראית עליו. הבוקר יואב מתח לי חבלי כביסה בחצר, ויכולתי לעשות כביסה בעצמי - כמה שפחות להיות תלויה באחרים. שמנו בחצר גם את השולחן כתר פלסטיק שהבאנו מגני טל, ואת כסא הנדנדה ואתמול אחותי היתה והביאה לילדים בית מפלסטיק.
למי שרוצה לעזור
עוד דבר שהשתנה לעומת החיים הקודמים שלנו זה שיואב לא נמצא בבית מהבוקר עד הערב. כבר ביום שני הוא הלך לחממות שלנו, שנמצאות בחבל הבשור, והעבודה שם לא נגמרת. יש המון מתנדבים שמגיעים ועוזרים. בגני טל החממות היו קרובות לבית והיינו רגילים שיש לנו אבא בבית - קופץ לצהריים, מוציא את הילדים מהגן. עכשיו החממות נמצאות במרחק של שעה ורבע מאיתנו, וכמו משפחות רבות אחרות אנחנו צריכים להתרגל לאבא שמגיע רק בערב.
אנחנו בין היחידים שממשיכים בחקלאות, ואנחנו מאוד משקיעים בהמשך הפעלת העסק המשפחתי של החממות. המשאיות ממשיכות לצאת אל המשתלות שאנחנו מוכרים להן. יואב עובד מאוד קשה, עם המון מתנדבים שמגיעים: חבר'ה מהיחידה של אח שלו, שלומי, וגם מתנדבים אחרים. באחד הימים הגיע פתאום איש מבוגר מהערבה, שבא להתנדב, או המשוב"חים מכרמי צור, אלו שבאו להיות איתנו בגני טל לפני הפינוי ועכשיו חזרו לעזור וזו לא עבודה קלה. אין ספק, מי שהיה בגוש חווה משהו. גם חברים שלנו מקבוצת יבנה וקיבוץ סעד ארגנו מתנדבים. בני משפחה הגיעו. הרבה אנשים מגיעים, אנשים טובים. אני יודעת על עוד הרבה אנשים מגני טל שממש זקוקים למתנדבים.
ממש לא עקבתי אחרי הפינוי של שאר הגוש וצפון השומרון. מובן שעניין אותי מאוד מה קורה עם הגוש, אבל הייתי שקועה באבל ובחורבן הפרטיים שלי. אפילו לא עשינו עוד אסיפה של המושב ולא ישבנו ודיברנו. מובן שיש סקרנות לדעת איך עבר הפינוי על האחרים, אני מניחה שהגולשים יודעים הרבה יותר ממני, ואני לאט לאט אוספת את פיסות המידע. כאמור, מה שעברנו היה כל כך קשה, ולמרות שאני ממש לא בנאדם כזה בדרך כלל, בימים האחרונים הייתי מאוד עסוקה בעצמי. היו אנשים שישבו בלובי וצפו בטלוויזיה, אבל אני פשוט לא הרגשתי שאני מסוגלת .
אני שומרת על קשר עם אנשים שהיכרתי, ועכשיו מפוזרים בכל חלקי הארץ. עד כמה שקשה לי, אני יודעת שלאחרים הרבה יותר קשה. שמעתי מחברים שלי שהם במלון בירושלים, יש להם ילדים קטנים והם קיבלו שני חדרים מרוחקים זה מזה אין להם ברירה אלא להביא את כל הילדים אליהם לחדר ובעצם לגור בחדר אחד. הבנתי שיש גם הרבה בעיות עם אנשים שצריכים לארוז בנוה דקלים ולא נותנים להם להיכנס, ואין להם מכולות. אנחנו עוד יחסית באנו מצוידים מהבית, היו אחרים שהגיעו בלי כלום. התרומות של האנשים, כאן ובמקומות אחרים, הם באמת דבר יוצא דופן. היום חיפשתי בקבלה של חפץ חיים מתלה לכביסה, וראיתי את כל התרומות טיטולים, משחות שיניים, מרככי כביסה. לנו יש את הכל, אבל בדיוק נגמרה משחת שיניים ויואב חוזר רק בערב, אז לקחתי. זה מאוד מרגש לראות איך אנשים חשבו עלינו.
סיפרו לי שב"הצופה" יש רשימה של מקומות בהם זקוקים למתנדבים. אני מקבלת טלפונים מאנשים שרוצים להביא דברים ושואלים מה צריך. אני עונה שצריך ציוד לבתי הספר, ושבעיקר צריכים עזרה למבוגרים. הילדים קיבלו המון דברים ויש להם הפעלות של אנשי חפץ חיים ומתנדבים אחרים, אבל המבוגרים קצת בבעיה. המבוגרים הרי מובטלים, וכל מי שיש לו מה לתרום מוזמן יצירה, אומנות, מחשבים. אפילו טיפוח לאנשים. הרי הקוסמטיקאית שלי היא מנוה דקלים, אני לא אתקשר אליה עכשיו ואני לא מכירה אף אחד בגדרה או ברחובות. היו כאן כבר כמה פעמים אנשים שעשו לנו טיפול של "עוצמת הרכות", שיטה אלטרנטיבית להפגת מתחים. סוף סוף הצלחתי לסובב קצת את הכתפיים. כשהכל כל כך תפוס, חייבים איכשהו להירגע עד שניכנס לשגרה של קצת פחות עומס ומתח. כל מי שרוצה להתנדב מוזמן להתקשר אלי לבית ההארחה בחפץ חיים, ולהשאיר לי הודעה.
בעוד חודשיים - קראוונים
בדיוק נכנס לכאן אחד השכנים, שמאוד מעורה במה שקורה. הוא הראה לי מפה של אתר הקראוונים שאמור להיבנות בשבילנו ביד בנימין, ואיפה יהיה כל קראוון. היו גם אסיפות הסברה, אבל עדיין לא הלכתי. לגבי הילדים, הילדים הגדולים יותר יפוזרו בבתי הספר באיזור. לגבי הקטנים, הבטיחו לנו מהמועצה גן מיוחד לילדים שלנו, ואנחנו עכשיו במו"מ לגבי גננת. היינו קצת בהלם מיוקר הגנים כאן הרבה יותר ממה ששילמנו בגני טל. מאוד חשוב לנו שהילדים יישארו יחד. ללא ספק גם הם עברו טראומה. מתנדבת שעבדה איתם בחימר סיפרה שהם בנו בתים ואחר כך הרסו אותם. יכול להיות שככה הם מתמודדים.
ומה יהיה אתי? גם אני מחפשת עבודה. עד עכשיו עבדתי בחממות, אבל כאמור הן התרחקו מאוד מהבית ואני לא אוכל לנסוע לשם כל יום. בשלב ראשון אמשיך בעסקי החממות, אבל אחר כך אחפש עבודה באזור. אני צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות, אבל ברור לי שאצא לעבודה מחוץ לבית. בגני טל היו הרבה מסגרות שיכולתי להתנדב בקהילה, אבל כאן זה לא כך, וגם יוקר המחיה הוא אחר ונזדקק לעוד עבודה. נראה.