פתרון יצירתי למבוי המדיני הסתום

מהקומה השביעית ב"פוגי בוטום" הלוא הוא בניין משרד החוץ האמריקני שם שוכנת לשכתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, התוכנית נראתה הגיונית להפליא, גאונית בפשטותה. התוכנית שרטטה שלום אמת בין ישראל לפלסטינים על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים שווים בגודלם ואיכותם, הכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ירושלים בירת שתי המדינות, הר הבית בניהול בינלאומי, חזרה סמלית של פליטים פלסטינים לגבולות 48' והצבה של כוח בינלאומי לשמירת השלום.

כל כך סבירה נראתה התכנית שהמזכיר קרי הקציב תשעה חודשים בלבד לחתימתה. אם טרור פלסטיני ינסה לסכל התכנית, בית מדרשו של קרי חזה לחימה בטרור כאילו אין משא ומתן אך המשך נחוש במשיחות. הסתה פלסטינית? נתעלם מכך כי כשיושג השלום היא תעלם מאליה.

לכל הטורים של דני אילון בוואלה! דעות

החמאס מתחרה באבו מאזן ומתנגד לכל פיוס עם ישראל? מצרים וסעודיה ירסנו אותו. ההתפרקות האלימה של העולם הערבי מביאה להתגברות טרור ג'יאהדיסטי בינלאומי? הסכם השלום עם הפלסטינים יחסל את הטרור. ומה לגבי התנגדות פוליטית בישראל? ליטוף אמריקני לפוליטיקאי המשתוקק להכרה יהפוך אותו לתומך נלהב.

המציאות, כמובן, מורכבת הרבה יותר והיא לא השתנתה במהלך 20 השנים האחרונות מאז הסכם אוסלו שנחתם בשנת 93'. הניסיון של קרי להשיג הצלחה תוך שימוש באותם כלים בטקטיקות שנוסו על ידי קודמיו בסטייט דיפרטמנט ונכשלו שוב ושוב הוא תמוה ולא מובן.

ג'ון קרי הולך בדרכי קודמיו - וורן כריסטופר, מדליין אולברייט, קולין פאוול וקונדוליסה רייס. אלה ניסו בדיוק את אותו הדבר ונחלו כישלונות מהדהדים. במקום ללמוד מניסיון העבר תוך חיפוש נתיבים אחרים ויצירתיים, המשיך קרי בנתיב קודמיו שסופו לצערנו ידוע ולא משתנה. ההתעסקות האינטנסיבית בימים אילו בניסיון להביא להארכת המשא ומתן מעבר לקו הסיום שנקבע לסוף החודש, המשא ומתן הקשוח מול הפלסטינים בנושאי שחרור אסירים, הקפאת בנייה ישראלית בהתנחלויות וחזרתם בם של הפלסטינים מהצטרפות חד-צדדית לגופי האו"ם במקום להתמקד בעיקר ובעקרונות ההסדר, מוכיחים עד כמה רחוק ובלתי אפשרי הוא הסכם סופי שיביא לקץ הסכסוך.

במקום להטיח את ראשם בקיר להמשיך בתהליך עקר שאינו אלא נשף מסיכות שבו הצדדים משטים בהם ובעצמם, על האמריקנים להוכיח מנהיגות, להכיר במציאות וממנה לגזור אסטרטגיה חדשה ואפקטיבית. רק דרך פעולה שתכיר במגבלות שהכשילו את כל ההסכמים עד כה, תוכל לשנות את המציאות בהמשך הדרך ותביא אולי לתנאים שיאפשרו פתרון אמתי.

במקום הסכם קבע בלתי מושג יש לחתור להסכמי ביניים ארוכי טווח. במקום לנסות לפרוץ את המבוי הסתום דרך השער הפלסטיני החסום, יש לנסות מהלך מול מדינות ערב ובמיוחד מצרים, ירדן ומדינות המפרץ החולקות היום אינטרסים ביטחוניים עמוקים משותפים עם ישראל וארה"ב.

ההנחה כי שלום עם הפלסטינים יסלול את הנורמליזציה עם מדינות ערב לא התממשה ולכן יש לנסות דרך אחרת בה נורמליזציה עם מדינות ערב תסלול את השלום עם הפלסטינים. לשם כך על האמריקנים להציב מראה מול כל השחקנים באזור ובמיוחד בפני אבו מאזן.

אבו מאזן היום הוא המתנגד העיקרי להסדרי ביניים. עמדותיו המדיניות הקשוחות וחולשתו הפוליטית מחשקות אותו בדרך ללא מוצא. במדיניות של הכול או לא כלום הוא מהווה ממשיכם האידיאולוגי של יאסר ערפאת והשייח אמין אל-חוסייני. המציאות הגיאופוליטית המשתנה באזור ובעולם אינה משרתת את הפלסטינים ולכן גישת ה"הכל או לא כלום" תשיג עבורם כלום.

בהסדרי ביניים שיתחשבו מן הסתם גם באינטרסים הפלסטינים, ניתן למצוא את נוסחת ה"ניצחון לכולם" לכל הצדדים. על בסיס הסדרים כאילו ניתן יהיה לבנות עתיד משותף ומשגשג שיוביל לאמון והכרה הדדיים בין העמים. כך ניתן יהיה להגיע לשלום ובטחון אמתיים. האם קרי מסוגל להודות ביושר ובאומץ בטעותו, האם יציב מראה מציאותית בפני הצדדים ומדינות האזור? האם ישכיל לגייס לכך כוח פוליטי ותמיכה בינלאומית? יש לקוות כי תיבחר דרך חדשה גם אם סיכויי ההצלחה בה הם רק 50%. עדיף כך מאשר להמשיך בנתיב של 100% כישלון.

הכותב שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד