יארדים בודדים מהפאשיזם

"מעניין", אני אומר לרעי הטוב ר', שעמו ובביתו אני צופה בשנים האחרונות ב"סופרבול", "מי ישיר השנה את ההמנון?". המשדר שלפני המשחק הוא כידוע חלק איטנטגרלי מחוויית הסופרבול, ועם רגעי השיא שלו נמנית שירת ההמנון באצטדיון, מסורת ותיקה בספורט האמריקאי. יש ביננו קונצנזוס, ביני ובין ר': מאז וויטני יוסטון והביצוע הנפלא שלה להמנון בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה, כל מי שביצע את ההמנון האמריקאי לפני הסופרבול נשמע כמו דונלד דאק. איש אינו מסוגל לשחזר את השיא הזה, שהייתה בו מידת הפטריוטיות הדרושה, בצד ביטוי אמיתי של ערכי החירות שאותם מעלה ההמנון האמריקני על נס.

"אתה יודע", אני מוסיף ואומר, "זה חייב להיות מישהו שייקח את זה למקום אחר לגמרי". אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי. כמעט בסיום המשפט הופיעה לה מאי-שם מקהלה צבאית, המלווה על-ידי תזמורת של חצוצרנים צבאיים. ארבעה מטוסי קרב טסו בסך. עננה כבדה של פאשיזם מיליטריסטי ריחפה מעל האצטדיון.

"בושה וחרפה", מלמל ר', "זה נראה כמו אולימפיאדת ברלין".
"שמע", אני אומר לו, "זה נהיה מקום לא נעים, אמריקה".

אמריקה לא הייתה כזו בשנות ה-70, ועדיין לא בשנות ה-80. בשנות ה-90, כשר' ואנוכי הכרנו שם, חשתי כבר במידה לא מבוטלת של פאשיזם. בביקורי האחרון שם לפני כשנה וחצי, התחושה הזו גברה. היא מטרידה את מי שעוצבו בתקופות שבהן היו בעולם שני גושים, מלחמה קרה, ויחסים עוינים בלבד עם מדינות ערב. אמריקה היוותה עבורנו מופת ואף משענת, ידיד השומר עלינו ומסייע לנו בעת צרה וארץ שבה מתגשמים חלומות.

מבחינות מסוימות, היא נותרת כזו גם היום. מבחינות אחרות אף פעם לא הייתה כזו. הבעיתיות הייתה שם מלכתחילה, מהיום שבו הגיע לשם בטעות נווט איטלקי אחד שעבד בשירותו של מלך ספרד וחיפש את הודו. כבר הוא הביא עימו באמתחתו את הקולוניאליזם, המרקנטליזם, המיסיונריות, הכיבוש והדיכוי. תחת הסיסמא "ייעודנו המוצהר", סללו האמריקאים החדשים את דרכם מערבה, "מים לים נוצץ", כמאמר השיר, בהשמידם אוכלוסיות שלמות של אינדיאנים בדרכם. לאחר מכן, עסקו בעבדות המחפירה ביותר, אבל הגירו את דמם שלהם כדי לבטלה ואף היו הראשונים שהעניקו זכות בחירה לכל.

נקודת המיפנה החשובה האחרונה הייתה בתחילת המאה ה-20. אמריקה, גדולה כבר וחזקה, החליטה לאחר דיון פנימי נוקב אך קצר לפעול בזירה הבינלאומית במתכונת ובסגנון אירופאי. כיבושה את הפיליפינים – אפיזודה חשובה מאין כמותה להבנת ארה"ב המודרנית ומשום מה, מהנשכחות יותר בהיסטוריה המודרנית – היה מבחינה זו רגע מכונן.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהאימפריות המסורתיות הקיזו את טיפת דמן האחרונה כמעט, כבר יכולה הייתה אמריקה לשמש לראשונה כשוטר עולמי. היא שימשה בתפקיד זה, בשם הערכים שברובם מקובלים גם עלינו, כל אימת שביקשה לעשות זאת במאה ה-20. כיום, היא תופשת את תפקידה זה, שוב, כ"ייעוד מוצהר".

לייעוד המוצהר הזה יש מחיר. אמריקה צועדת ימינה, לצלילם של מארשים צבאיים. במידה מרובה, היא קברה את בעיות הגזע שלה. כיום היא נלחמת על הטמעת ערכים קפיטליסטיים ונוצריים בכל מי שמתנגד לה. עם המתנגדים לה נמנים אומנם משטרים ואנשים איומים, שגם אנו סובלים מידיהם לא מעט, והמבקשים את רעתנו לילות כימים. וכן נכון הוא, שהם מהווים לה אופוזיציה לא קלה. לא בכפפות משי ניתן יהיה להכניעם. ואולם, מחיר המאבק בהם מתחיל להסתמן ככבד. כבד עוד יותר עלול להיות מחיר הניצחון.

חלק העולם שאנו חיים בו, ספק אם היה חופשי מבלעדי קיומה של ארה"ב. אנחנו רוצים שהחירות הזו תישמר, ועל-מנת שיקרה הדבר, היא חייבת בראש ובראשונה להישמר בה. תנו לנו אמריקה שהינה, כדברי המנונה הלאומי, "ארצם של בני החירות וביתם של אמיצי הלב", ולא אמריקה שפותחת את הסופרבול שלה בתכנים מיליטריסטיים. הדואליות בין שני הקטבים הללו התקיימה בה מאז ומעולם. הידרדרות לפאשיזם צרוף תמיד הייתה אפשרית באמריקה, ותמיד הייתה – ותהיה – הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לה.